הסיוע לעזה: כניעה כואבת או תמרון מדיני הכרחי? האמת שנתניהו לא יכול היה לחשוף – עד עכשיו!
בימים האחרונים, סערה פוליטית ותקשורתית אדירה מתחוללת סביב החלטתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לאשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה. קולות רבים, בעיקר מימין וגם מתוך הקואליציה, מטיחים ביקורת קשה, מדברים על "התקפלות", "הפקרה", ואף "טעות קשה" שתסכן את ביטחון ישראל ותפגע במאמץ המלחמתי. קל להבין את הכאב, את הזעם, ואת התסכול. אחרי זוועות השבעה באוקטובר, כל מחווה, ולו הקטנה ביותר, כלפי הצד העזתי, מרגישה כמו בגידה בנרצחים ובחטופים. אך האם התמונה באמת כל כך שחורה ולבנה? האם ראש הממשלה, המנהיג הוותיק והמנוסה ביותר בישראל, פשוט "נכנע" ללחצים? או שאולי, מתחת לפני השטח, מתנהלת דרמה מדינית וביטחונית מורכבת הרבה יותר, כזו שמחייבת קבלת החלטות קשות, כואבות, אך הכרחיות לשרידותה ולעתידה של מדינת ישראל?
האמת מאחורי "הקו האדום": מה באמת עמד על הפרק?
ראש הממשלה נתניהו עצמו רמז לכך כשאמר שההחלטה התקבלה "כי התקרבנו לקו האדום". מהו אותו "קו אדום" מסתורי? רבים מהמבקרים מעדיפים להתעלם מהשאלה הזו, או לגמד את משמעותה. אך גורמים יודעי דבר, המצויים בסוד העניינים המדיניים והביטחוניים הרגישים ביותר, מציירים תמונה מדאיגה הרבה יותר. לא מדובר רק בלחץ אמריקאי "רגיל". מדובר באיום ממשי על המשך הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל להמשיך ולפעול צבאית ברצועת עזה. מדובר בסכנה מוחשית של סנקציות כלכליות, אמברגו נשק, החלטות הרסניות במועצת הביטחון של האו"ם, ואף האצת הליכים משפטיים נגד קציני צה"ל ומנהיגי המדינה בבית הדין הבינלאומי בהאג.
ישראל, למרות צדקת דרכה ולמרות היותה הקורבן לתוקפנות הברברית של חמאס, אינה פועלת בחלל ריק. היא זקוקה לתמיכה בינלאומית, או לפחות להיעדר התנגדות אקטיבית, כדי להשלים את משימתה – מיטוט שלטון חמאס והשבת הביטחון לאזרחיה. הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי, מפוקח ומבוקר, הייתה המחיר הכואב, אך ההכרחי, כדי למנוע את חציית אותו "קו אדום" שהיה עלול להוביל ל"מפולת מדינית", כפי שהגדיר זאת ראש הממשלה עצמו בדיונים פנימיים. האם מבקריו של נתניהו, אלו הקוראים ל"הכרעה" ללא פשרות, מוכנים לקחת אחריות על התוצאות של בידוד בינלאומי מוחלט של ישראל? האם הם מבינים את המשמעות של עצירת משלוחי הנשק מארצות הברית, החיוניים כל כך להמשך הלחימה?
לא התקפלות – אלא אחריות לאומית עליונה
קל מאוד לשבת ביציע, להשמיע סיסמאות נחרצות ולדרוש "אפס סיוע לאויב". אך מי שנושא על כתפיו את האחריות לגורלה של מדינה שלמה, מי שמקבל לידיו את המידע המודיעיני המלא ואת התמונה הדיפלומטית הרחבה, מבין שלעיתים אין ברירה אלא לקבל החלטות קשות, הנראות כוויתור, אך בפועל נועדו להציל את המערכה כולה. נתניהו לא "התקפל" בפני חמאס. הוא תמרן בזירה בינלאומית עוינת ומורכבת כדי להבטיח את המשך חופש הפעולה של צה"ל, ולאפשר לו להשלים את המלאכה. בלי האור הירוק, או לפחות הכתום, מהקהילה הבינלאומית ובראשה ארה"ב, המערכה הצבאית הייתה נתקעת.
חשוב להדגיש: הסיוע ההומניטרי אינו פרס לחמאס. הוא תנאי בסיסי שמציבה הקהילה הבינלאומית, ובצדק מסוים, כדי למנוע קטסטרופה הומניטרית רחבת היקף שתשרת דווקא את חמאס ותעניק לו נשק תעמולתי אדיר נגד ישראל. מדינת ישראל, בניגוד לארגוני טרור רצחניים, מחויבת לכללי המשפט הבינלאומי ולערכים הומניטריים בסיסיים, גם כאשר היא נלחמת באויב אכזר שאינו בוחל באמצעים. דווקא ההקפדה על כללים אלו, גם אם היא כרוכה בכאב ובמחירים, היא שמבדילה אותנו מאויבינו ומחזקת את מעמדנו המוסרי והמדיני בעולם.
בין פופוליזם זול למנהיגות אחראית
חלק מהביקורת הנשמעת, במיוחד מתוך המחנה הפוליטי של ראש הממשלה, נובעת מתסכול אמיתי וכנה. אך חלק אחר, יש לומר זאת ביושר, גובל בפופוליזם זול ובניסיון לגרוף הון פוליטי על גבו של משבר לאומי. קל להלהיט את הרוחות ולהבטיח "ניצחון מוחלט" ללא שום פשרות, אך מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לקבל החלטות קשות גם כשהן לא פופולריות, מתוך ראייה אסטרטגית רחבה וארוכת טווח.
נתניהו, בניגוד למבקריו הרבים, נושא באחריות הכוללת. הוא זה שצריך לתמרן בין הלחצים הבינלאומיים, דרישות מערכת הביטחון, צורכי המשק, והרגישויות הפוליטיות הפנימיות. הוא זה שצריך להבטיח שישראל לא רק תנצח בקרב, אלא גם במלחמה כולה – מלחמה שיש לה גם היבטים מדיניים, כלכליים ותודעתיים, לא רק צבאיים. ההחלטה על הכנסת הסיוע, כואבת ככל שתהיה, היא חלק מהתמרון המורכב הזה, שנועד לאפשר את השגת היעדים המרכזיים של המלחמה: מיטוט חמאס, השבת החטופים, והסרת האיום מעל תושבי ישראל.
אלו המאשימים את נתניהו ב"התקפלות" מתעלמים מהעובדה שהוא מנהל מלחמה בכמה חזיתות בו זמנית – צבאית, מדינית, ודעת קהל בינלאומית. הם מציעים פתרונות פשטניים לבעיות מורכבות מאין כמותן. האם הם באמת מאמינים שישראל יכולה להתעלם לחלוטין מעמדתה של ארצות הברית, ידידתה הגדולה והחשובה ביותר? האם הם סבורים שניתן להמשיך במערכה צבאית אינטנסיבית לאורך זמן ללא גיבוי אמריקאי וללא לגיטימציה בינלאומית מינימלית?
במקום להצטרף למקהלת המבקרים, ראוי לתת אמון בשיקול דעתו של ראש הממשלה, אשר הוכיח בעבר את יכולתו לנווט את ספינת המדינה בסערות קשות. ההיסטוריה תשפוט, אך סביר להניח שבעתיד יתברר כי ההחלטה על הכנסת הסיוע ההומניטרי, למרות הקושי העצום הכרוך בה, הייתה צעד הכרחי וחיוני להבטחת המשך קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל, ולא פחות חשוב – להשגת הניצחון המיוחל על אויבינו המרים. זו אינה חולשה, זו מנהיגות אחראית בזמן מלחמה.