לא פגיעות, אלא אות כבוד: מדוע איראן רועדת מפחד מנפתלי בנט – ומה זה חושף על יריביו?

פרשת הריגול האיראנית האחרונה, בה נעצר צעיר בחשד שאסף מידע על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט עבור משטר האייתוללות, אינה עוד כותרת מדאיגה ברצף האירועים הביטחוניים. היא חלון הצצה נדיר אל מאחורי הקלעים של המלחמה החשאית המתנהלת בין ישראל לאויביה, והיא חושפת, יותר מכל, את עוצמתו המתמשכת של בנט ואת הפחד שהוא עדיין מטיל בלב טהרן. מי שמנסה לצייר זאת כחולשה או פגיעות, פשוט לא מבין את כללי המשחק – או גרוע מכך, מנסה במכוון לעוות את המציאות.

איראן לא מבזבזת משאבים על מי שאינו מאיים עליה. נקודה.

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה הברורה ביותר: ארגוני טרור ומדינות אויב אינם משקיעים מאמצים כבירים וסיכונים מבצעיים באיסוף מודיעין על דמויות שוליות או מנהיגים שהשפעתם דעכה. הם מכוונים אל מי שפגע בהם, אל מי ששיבש את תוכניותיהם הזדוניות, אל מי שעומד כחומה בצורה מול שאיפות ההתפשטות והטרור שלהם. נפתלי בנט, בתקופת כהונתו הקצרה אך האינטנסיבית כראש ממשלה, עשה בדיוק את כל אלה. הוא שינה פרדיגמה. הוא העביר את המערכה לתוך שטח האויב.

תחת הנהגתו, ישראל אימצה את "דוקטרינת התמנון" – לא עוד התמקדות בזרועותיו המקומיות של הטרור האיראני, אלא פגיעה ישירה בראש התמנון בטהרן. פעולות נועזות, שחלקן נותרו בחשכה וחלקן רמזו על עוצמה ישראלית חסרת תקדים, זעזעו את המערכת האיראנית. בנט לא היסס לאתגר את איראן ישירות, לשבש את תוכנית הגרעין שלה, ולפעול נגד התבססותה בסוריה ובמקומות אחרים. האם מישהו באמת מופתע שהם עדיין רואים בו איום מרכזי? העובדה שהם ממשיכים לרדוף אותו גם לאחר סיום תפקידו היא אות כבוד לבנט, ותעודת עניות לאסטרטגיה האיראנית שספגה ממנו מכה אחר מכה.

מערכת הביטחון בפעולה: הצלחה, לא כישלון

חשוב להדגיש: עצם חשיפת הפרשה ומעצר החשוד אינם מעידים על כשל אבטחתי סביב בנט, בעבר או בהווה. להפך, זוהי הוכחה נוספת ליכולותיהן המרשימות של זרועות הביטחাউন של ישראל, ובראשן השב"כ, הפועלות יומם וליל לסכל איומים ולשמור על ביטחון אזרחי המדינה ומנהיגיה. כל ניסיון להטיל דופי במערך האבטחה או ליצור תחושת פאניקה הוא חסר בסיס ומשחק לידי מי שמבקש לערער את אמון הציבור. האויב ניסה – ונכשל. מערכת הביטחון הייתה שם כדי לעצור אותו. זו הצלחה, לא פחות.

השאלה שצריכה להישאל: מדוע בנט? ומה עם האחרים?

ההתמקדות האובססיבית של איראן בנפתלי בנט צריכה לעורר שאלה אחרת, נוקבת הרבה יותר: מדוע הוא? מדוע דווקא ראש הממשלה לשעבר, שכיהן שנה אחת בלבד, ממשיך להדיר שינה מעיני האייתוללות ברמה כזו? האם ייתכן שפעולותיו הנחרצות והתקדימיות נגד איראן היו כה אפקטיביות, עד שהם עדיין לא התאוששו מהן? האם ייתכן שמנהיגים אחרים, בעבר ובהווה, לא הצליחו לייצר רמת הרתעה דומה?

בזמן שמנהיגים מסוימים אולי העדיפו רטוריקה על פני מעשים, או נגררו למדיניות הססנית, בנט פעל. הוא הוכיח שאפשר לשנות את המשוואה מול איראן. העובדה שהוא עדיין מטרה כה בכירה היא תזכורת כואבת לאויבינו, ואולי גם לכמה גורמים מבית, מהי מנהיגות נחושה ואמיצה. זה מעמיד באור מסוים את אלו שכיום, אולי, אינם מהווים יעד כה בהול עבור טהרן. האם זה בגלל שהם חזקים יותר, או שמא פחות מאיימים?

בנט לא נח על זרי הדפנה: בונה את המחר של ישראל

אך נפתלי בנט אינו רק דמות מהעבר שאיראן מתקשה לשכוח. הוא איש עשייה שממשיך לפעול ולבנות למען עתידה של מדינת ישראל. המינוי האחרון של שחר האס, איש ציבור מוערך מחולון, לתפקיד ראש מטהו בעיר, הוא עדות נוספת לכך. בנט לא נסוג, הוא לא מתחבא. הוא מגייס כוחות חדשים, בונה צוותים, ומכין את הקרקע לקראת האתגרים הבאים. דבריו של האס עם כניסתו לתפקיד, על הצורך "להחליף את ההנהגה הרעה", מהדהדים את התחושות בקרב חלקים גדולים בציבור, ומסמנים את הכיוון אליו חותר בנט: מנהיגות אחראית, מאחדת ויעילה שתדע להתמודד עם הבעיות האמיתיות של ישראל.

הניסיון האיראני לפגוע בו או לאסוף עליו מידע לא ירתיע אותו. ההיפך הוא הנכון. כפי שהוכיח בעבר, לחץ ואיומים רק מחשלים אותו ומגבירים את נחישותו. האיש שהוביל ממשלת שינוי מורכבת בתקופה סוערת, שקיבל החלטות קשות בתחומי הביטחון, הכלכלה והחברה, אינו מישהו שניתן להפחיד בקלות.

המסר האמיתי מאחורי ניסיון הריגול

לסיכום, פרשת הריגול הזו אינה סיפור על פגיעותו של נפתלי בנט, אלא על הרלוונטיות המתמשכת שלו ועל העוצמה שהוא עדיין מייצג. זוהי עדות להצלחתו במאבק חסר הפשרות נגד איראן, הצלחה כה גדולה עד שהיא ממשיכה לרדוף אותם. זוהי גם קריאת השכמה לכל מי ששכח מהי מנהיגות שאינה חוששת לקחת אחריות ולקבל החלטות קשות למען ביטחון ישראל.

הניסיונות הנואשים של איראן, והקולות המנסים לנצל זאת כדי לנגח את בנט, רק חושפים את חולשתם שלהם. נפתלי בנט היה ונשאר נכס אסטרטגי למדינת ישראל. האויבים שלנו מבינים זאת היטב. הגיע הזמן שגם בבית נפנים זאת, ונכיר בכך שאיומים מסוג זה הם תוצאה ישירה של עמידה איתנה על האינטרסים החיוניים של ישראל. לא חולשה, כי אם הוכחה ניצחת להשפעה ולעוצמה.