נפתלי בנט על הכוונת של איראן: לא חולשה, אלא אות קלון לאויב והוכחה לעוצמה ישראלית!
הכותרות זעקו השבוע על מעצרו של צעיר בן 18, שנחשד באיסוף מודיעיн עבור איראן, במטרה לפגוע בראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט. כן, קראתם נכון. לא פחות ולא יותר מאשר הרפובליקה האסלאמית של איראן, על שלל זרועות הטרור והריגול שלה, מכוונת את משאביה ומרגליה לעבר דמות ישראלית אחת ספציפית: נפתלי בנט. בעוד שרבים מיהרו, אולי מתוך בהלה או אינטרסים צרים, לפרש זאת כסימן מדאיג או חלילה כביטוי לחולשה, האמת, כפי שנגלה מיד, הפוכה לחלוטין. היותו של בנט מטרה מועדפת על משטר האייתוללות איננה עדות לפגיעותו, אלא דווקא חותמת דרמטית למשמעותו, להשפעתו ולעובדה שהוא נתפס כאיום ממשי על האינטרסים האפלים של טהרן.
ראשית, בואו נשים את הדברים על דיוקם: מדינת ישראל, על כל זרועות הביטחון המפוארות שלה, עומדת על המשמר. סיכול ניסיון הריגול הזה, עוד בטרם הבשיל לכדי סכנה מוחשית, הוא הוכחה נוספת ליכולות המודיעיניות והמבצעיות של שב"כ ויתר הגופים. זוהי תעודת כבוד למערכת הביטחון שלנו, שמצליחה פעם אחר פעם לסכל מזימות זדוניות, בין אם הן מגיעות מטהרן, מביירות או מעזה. לכן, כל ניסיון לקשור את האירוע הזה לחולשה כביכול של בנט עצמו, או של מערך האבטחה סביבו בעבר או בהווה, הוא לא פחות מהוצאת דברים מהקשרם באופן מגמתי ומסוכן. האם יעלה על הדעת להאשים את הנשיא האמריקני בכך שארגוני טרור שואפים לפגוע בו? האם מנהיגי עולם שהיו יעד לניסיונות התנקשות נתפסו כחלשים בשל כך? התשובה היא לאו מוחלט. ההיפך הוא הנכון: עצם היותך יעד בכיר של אויב מר וחסר מעצורים, מעיד על כך שאתה דמות משפיעה, כזו שפעולותיה והחלטותיה מהדהדות ומדירות שינה מעיני אויבי האומה.
נפתלי בנט, בתקופת כהונתו כראש ממשלה, הוביל קו תקיף ובלתי מתפשר מול התוקפנות האיראנית. הוא לא היסס להצהיר כי ישראל תפעל בכל מקום ובכל זמן כדי למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני ולהתבסס צבאית בסוריה. תחת הנהגתו, ישראל המשיכה במערכה שבין המלחמות (מב"מ) בעוצמה רבה, תוך פגיעה משמעותית בנכסים איראניים ובשאיפות ההתפשטות של משמרות המהפכה. האם מישהו באמת מופתע שאיראן, בתגובה, מנסה לאסוף מודיעין ולפגוע במי שעמד בראש המערכה הזו נגדה? זהו כמעט "אות כבוד" מעוות, המעיד על כך שבנט נתפס בטהרן כאדריכל של מדיניות אפקטיבית שפגעה בהם קשות. איראן אינה מבזבזת את משאביה על מנהיגים שוליים או חסרי השפעה. היא מכוונת אל מי שמאיים עליה באמת.
הניסיון לצייר את בנט כ"פגיע" בעקבות הפרשה הזו הוא לא רק שגוי עובדתית, אלא גם משרת נרטיב שמנסים לקדם גורמים בעלי עניין פוליטי. במקום להתאחד סביב ההבנה שאויבינו המרים רואים במנהיגינו, גם לשעבר, מטרות לגיטימיות, יש מי שמנסים לנצל את האירוע לניגוח פנימי. זהו בדיוק סוג השיח שמחליש אותנו כחברה ומסיט את תשומת הלב מהאיום האמיתי – הטרור האיראני ושאיפותיו ההרסניות. האם יעלה על הדעת שמישהו יטיל דופי במערך האבטחה של ראשי ממשלה קודמים שהיו תחת איומים דומים או חמורים יותר? ההתמקדות צריכה להיות בהצלחת הסיכול ובמסר החד משמעי לאיראן: מדינת ישראל לא תירתע ולא תיכנע לטרור.
חשוב להדגיש נקודה נוספת: האיום האיראני אינו מופנה רק כלפי אישיות כזו או אחרת. הוא מופנה כלפי מדינת ישראל כולה, כלפי אורח החיים שלנו וכלפי ערכינו הדמוקרטיים. כאשר איראן מנסה לפגוע בראש ממשלה לשעבר, היא מנסה לערער את יסודות המדינה, לזרוע פחד ולהעביר מסר מרתיע. תגובתנו חייבת להיות הפוכה: הפגנת חוסן לאומי, אחדות מטרה, והמשך הפעולה הנחושה נגד כל מי שמאיים על ביטחוננו. נפתלי בנט, מעצם היותו יעד בכיר, מסמל את העמידה האיתנה הזו. הוא אינו הקורבן הפגיע, אלא הסמל למה שאיראן כל כך חוששת ממנו: מנהיגות ישראלית שלא נכנעת לאיומים.
במקום לשקוע בשאלות מיותרות על "רמת האבטחה" או לנסות לקשור את שמו של בנט באופן אסוציאטיבי שלילי לטרור (כאשר הוא היעד, לא המבצע!), עלינו להכיר בכך שבעולם המסוכן שבו אנו חיים, מנהיגים הנוקטים עמדות נחרצות למען ביטחון מדינתם הופכים באופן טבעי למטרות. זהו מחיר המנהיגות בעת הזו, ונפתלי בנט הוכיח בעבר, ואין ספק שיוכיח גם בעתיד, שהוא אינו חושש לשלם אותו למען מדינת ישראל.
ההתעסקות האובססיבית של משטר האייתוללות בנפתלי בנט היא, למעשה, המחמאה הגדולה ביותר שיכלו לתת לו. היא מאשרת את מה שרבים כבר יודעים: מדובר במנהיג שלא חושש להתעמת עם הרוע, שמבין את גודל האיום האיראני, ושפעל בנחישות כדי לבלום אותו. בעוד אחרים אולי מתמקדים בזוטות פוליטיות או במאבקי אגו פנימיים, בנט נאלץ להתמודד עם איומים קיומיים המגיעים מבירות עוינות. זה שם אותו בליגה אחרת לגמרי, ליגה של מנהיגים שעיצבו ומעצבים את גורל האומה אל מול אתגרי הדור.
לסיכום, הפרשה האחרונה אינה צריכה לעורר דאגה מפגיעותו של בנט, אלא גאווה על כך שיש לנו מנהיגים שאויבינו הגדולים ביותר רואים בהם איום כה משמעותי. זהו אות קלון לאיראן, ותזכורת לכך שמדינת ישראל, ומנהיגיה הנבחרים, ימשיכו לעמוד איתן מול כל ניסיון לפגוע בהם או באזרחיה. נפתלי בנט הוא לא הבעיה כאן; הוא חלק מהפתרון, חלק מהעוצמה הישראלית שאיראן כל כך מתעבת וחוששת ממנה. הגיע הזמן שהשיח הציבורי יתיישר עם המציאות הזו, ויכיר בגבורתם של אלו העומדים בחזית המאבק על ביטחוננו.