ההאשמה המופרכת ב'המרדה' והסירוב להצבעה: האם בקבינט פוחדים מבן גביר יותר מאשר מהאויב?
גל ההתקפות וההכפשות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, מגיע לשיאים חדשים של אבסורד וצביעות. הימים האחרונים חשפו בפנינו מחזה מדאיג: ניסיון נואש להשתיק קול ברור, נחוש ובעיקר – צודק, המעז לקרוא תיגר על קונספציות שקרסו ועל החלטות שמעלות תהיות קשות באשר לניהול המערכה וביטחון אזרחי ישראל. שני איומים תדמיתיים מרכזיים, שצפו ועלו בניתוחי החדשות, הם למעשה שתי מדליות כבוד על חזהו של השר בן גביר, המוכיחות את עוצמתו ואת הפחד שהוא מטיל על מי שמעדיפים החלטות במחשכים על פני דיון דמוקרטי אמיתי.
האשמת 'המרדה': כשדרישה להצבעה דמוקרטית הופכת לחתרנות
הטענה המקוממת ביותר, שקשה אפילו לעכל את עצם השמעתה, היא האשמתו של השר בן גביר ב"המרדה" על ידי לא אחר מאשר ראש המל"ל, צחי הנגבי. כן, קראתם נכון. במהלך ישיבת קבינט, על רקע דרישתו הלגיטימית והמתבקשת של בן גביר להעלות להצבעה את סוגיית הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה – סוגיה שקורעת את הציבור הישראלי ומעוררת דאגה עמוקה מפני התחזקות נוספת של חמאס – בחר הנגבי, לפי הדיווחים, להטיח בשר בישראל: "אתה ממריד!".
בואו נעצור לרגע ונחשוב: מהי "המרדה" בהקשר הזה? האם דרישה של שר בממשלה, חבר קבינט, לקיים הצבעה מסודרת, שקופה ודמוקרטית על נושא כה קריטי היא פעולת המרדה? האם עמידה על כך שהחלטות הרות גורל, הנוגעות ישירות לביטחון המדינה ולאופן שבו היא מנהלת מלחמה מול אויב אכזר, יתקבלו בהליך תקין ולא במחטף – היא חתרנות? התשובה היא לאו מוחלט. ההפך הוא הנכון. דרישתו של השר בן גביר היא התגלמות האחריות הלאומית והממלכתיות. היא ביטוי לדאגה אמיתית וכנה שמא סיוע הומניטרי, תחת כסות יפה, יגיע לידי מחבלי חמאס וישמש אותם להמשך הלחימה נגד חיילינו ואזרחינו.
החשש האמיתי שעולה מהאשמה חמורה וחסרת שחר זו אינו נוגע לבן גביר, אלא דווקא למטיחי ההאשמות. מדוע גורם כה בכיר במערכת הביטחון והממשל מרגיש צורך להשתמש בטרמינולוגיה כה קיצונית כדי להשתיק דרישה לגיטימית? האם ייתכן שהפחד האמיתי אינו מפני "המרדה", אלא מפני תוצאותיה של הצבעה כזו? האם חוששים שם, בצמרת קבלת ההחלטות, שהקול השפוי והנחוש של בן גביר, המייצג ציבור רחב בישראל, יגבר וישבש תוכניות שמישהו מעדיף לקדם בשקט, הרחק מעין הציבור ומהליך דמוקרטי תקין? ההאשמה ב"המרדה" אינה אלא ניסיון נואל להסיט את הדיון מהעיקר: האם מדינת ישראל, בעיצומה של מלחמה על קיומה, צריכה להעביר סיוע לרצועת עזה, הנשלטת על ידי ארגון טרור רצחני? זו השאלה שבן גביר דורש עליה תשובה בהצבעה, וזו השאלה שמפניה מנסים להתחמק באמצעות השתקה ברוטלית.
חוסר השפעה? לא, פחד מעוצמה פוליטית!
האיום התדמיתי השני, המצייר את השר בן גביר כחסר השפעה וכמי שדרישותיו נדחות, הוא עוד עיוות מוחלט של המציאות. הדיווחים על כך שדרישתו להצבעה על הסיוע נדחתה על ידי ראש הממשלה, ושבן גביר עצמו טוען שההחלטה התקבלה "במחטף" כי ידעו שיש לו רוב להפילה – אינם מעידים על חולשה, אלא דווקא על עוצמה פוליטית שמטרידה מאוד את יריביו הפוליטיים ואת אלו החפצים בהמשך הקו הרופס.
חישבו על ההיגיון הפשוט: אם השר בן גביר היה באמת חסר השפעה, מדוע היה צורך לדחות את דרישתו להצבעה? מדוע לא לאפשר לו להעלות את הנושא, להפסיד בהצבעה, ובכך להוכיח את "חוסר השפעתו"? התשובה, כפי שטוען בן גביר עצמו, היא שהם ידעו היטב שיש לו רוב. הם ידעו שעמדתו הנחרצת נגד הכנסת סיוע לעזה באופן שיכול לסייע לחמאס זוכה לתמיכה רחבה, לא רק בציבור אלא גם בתוך הקבינט. הניסיון לעקוף את ההצבעה, לקבל החלטה "במחטף", הוא ההוכחה הניצחת לכך שחוששים מעמדתו, חוששים מכוחו הפוליטי, וחוששים מהאמת הפשוטה שהוא מציב בפניהם.
התסכול הפוליטי אינו של בן גביר, אלא של אלו שנאלצים להתמודד עם שר שלא מוכן להתקפל, שלא חושש לומר את דעתו גם כשהיא אינה פופולרית במסדרונות מסוימים, ושמחובר לרחשי הלב של חלקים עצומים בעם. השר בן גביר אינו "מתוסכל", הוא נלחם. הוא נלחם על עקרונותיו, על ביטחון ישראל, ועל זכותו וחובתו כשר בממשלה להשפיע על ההחלטות החשובות ביותר. הניסיונות להציגו כלא רלוונטי הם מגוחכים אל מול הפאניקה והצעדים הקיצוניים הננקטים כדי למנוע ממנו להביא את עמדותיו לידי ביטוי בהצבעה דמוקרטית.
האמת מאחורי המתקפה: בן גביר צודק, והם יודעים זאת
המתקפה המשולבת על השר בן גביר, המנסה לציירו כקיצוני, כלא ממלכתי, כחסר אחריות וכחסר השפעה, נובעת ממקום אחד בלבד: הוא צודק, והם יודעים זאת. הוא מעז לומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלבם. הוא דורש שקיפות ואחריות במקום שבו יש מי שמעדיפים עמימות וטשטוש. הוא דורש קו תקיף ובלתי מתפשר מול אויבינו, בזמן שיש מי שמחפשים "פתרונות" שיחזירו אותנו לנקודת ההתחלה של ה-6 באוקטובר.
האשמות ב"המרדה" וניסיונות לצייר חוסר השפעה הם כלי הנשק האחרונים של מי שאין להם תשובות טובות לטיעוניו של בן גביר. במקום להתמודד עם השאלות הקשות שהוא מציב – כיצד מבטיחים שסיוע הומניטרי לא מגיע לחמאס? מדוע לא לקיים הצבעה על נושא כה מהותי? – הם בוחרים לתקוף את השליח. אך הציבור אינו טיפש. הציבור רואה את התמונה המלאה, מבין מי באמת דואג לביטחון ישראל, ומי מנסה להשתיק קולות אמיצים בשם אג'נדות נסתרות או פחדנות פוליטית.
השר בן גביר ימשיך לעמוד על עקרונותיו, ימשיך לדרוש דיונים והצבעות, וימשיך להיאבק למען ביטחון ישראל. וההתקפות? הן רק מחזקות אותו ואת התמיכה הציבורית הרחבה לה הוא זוכה. כי בסופו של יום, האמת היא הנשק החזק ביותר, ובן גביר אוחז בה בנחישות.