טלי גוטליב והאמת הנוקבת על החטופים: כשהממסד מעדיף צדקנות על פני ביטחון אמיתי

סערת רוחות אדירה התחוללה סביב התבטאויותיה של חברת הכנסת טלי גוטליב בנושא החטופים. מילים קשות נאמרו, האשמות הוטחו, ונדמה היה לרגע שגוטליב הפכה לאויבת הציבור מספר אחת. אך מה אם מאחורי המילים, שנתפסו כפוגעניות, מסתתרת אמת מטרידה, כזו שהממסד הפוליטי והתקשורתי מעדיף להתעלם ממנה? מה אם דבריה של גוטליב אינם נובעים מאטימות לב, אלא מדאגה עמוקה לביטחון המדינה, דאגה שאחרים חוששים לבטא בקול רם?

ההתבטאות המרכזית, "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס, מדבר את מה שחמאס משמיע", הציתה אש. קל מאוד, אולי קל מדי, לתקוף אותה על אמירה זו. קל לצייר אותה כחסרת רגישות, כמנותקת מסבלם הנורא של החטופים ומשפחותיהם. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עומד בבסיס אמירה כזו? האם לא מדובר בהכרה במציאות האכזרית של לוחמה פסיכולוגית, תחום שבו ארגוני טרור כמו חמאס הם מומחים בעלי שם עולמי?

ארגוני טרור אינם בוחלים באמצעים. חטיפה אינה רק כלי מיקוח פיזי; היא כלי לשבירת רוח, לשליטה מוחית, להחדרת מסרים. שבויים, המוחזקים בתנאים בלתי אנושיים, נתונים ללחצים פסיכולוגיים אדירים, לאינדוקטרינציה, לאיומים ולמניפולציות. התופעה של "שטיפת מוח" בשבי אינה המצאה של טלי גוטליב. היא מציאות מתועדת, מוכרת היטב לגורמי ביטחון ולפסיכולוגים העוסקים בטראומה ובשבי. לטעון שחמאס, ארגון רצחני ואכזרי, אינו מנצל כל הזדמנות כדי להפוך את קורבנותיו לכלי משחק בידיו – זו תמימות, ואולי אף עצימת עיניים מסוכנת.

כאן בדיוק נכנסת לתמונה דאגתה של גוטליב לביטחון המדינה. כאשר היא מדברת על "שטיפת מוח", היא אינה מאשימה את החטופים. היא מצביעה על האויב – חמאס – ועל שיטותיו הנפשעות. היא מזהירה מפני האפשרות, הסבירה בהחלט, שחלק מהחוזרים מהשבי, גם אם בתום לב מוחלט, עלולים לשאת עמם מסרים, מידע או השפעות פסיכולוגיות שחמאס ביקש להטמיע בהם. האם התעלמות מאפשרות כזו היא מעשה אחראי? האם עדיף לטמון את הראש בחול בשם "הרגישות", ולהתעלם מסכנה ביטחונית פוטנציאלית?

המקהלה של המגנים והמזדעזעים מיהרה לתקוף את גוטליב. שרים וחברי כנסת התחרו ביניהם מי יגנה אותה בחריפות רבה יותר. "עלבון למשפחות", "בושה וחרפה", זעקו הכותרות. אך היכן היו אותם קולות צדקניים כאשר התקבלו החלטות ביטחוניות שנויות במחלוקת בעבר? היכן הייתה רגישותם כאשר מדיניות פייסנית כלפי חמאס הובילה לאסונות? קל מאוד לתקוף אישה חזקה, בעלת דעות עצמאיות, שלא חוששת לומר את מה שרבים אחרים חושבים בחדרי חדרים אך פוחדים לבטא בפומבי. הצביעות חוגגת.

טלי גוטליב לא ביקשה לפגוע באיש. היא ביקשה להציב תמרור אזהרה. היא ביקשה להזכיר לכולנו שאנו נמצאים במלחמה אכזרית מול אויב שלא בוחל באמצעים. במלחמה כזו, חובה על מערכות הביטחון לבדוק כל שבוי חוזר ביסודיות, לא רק מבחינה רפואית אלא גם מבחינה ביטחונית ופסיכולוגית. זה לא אומר שהשבויים הם בוגדים או חשודים; זה אומר שהם היו נתונים למניפולציה קיצונית, והמדינה חייבת להבין את מלוא ההשלכות של כך.

האמת, לעיתים, היא מרה וקשה לעיכול. קל יותר להתמכר לסיסמאות ריקות על "אחדות" ו"רגישות" תוך התעלמות מהסכנות האורבות. טלי גוטליב בחרה בדרך הקשה: לומר את האמת שלה, גם אם היא אינה פופולרית. היא מעדיפה את ביטחון המדינה על פני חיבוק דוב מהממסד. היא מבינה שחלק מהאחריות הלאומית היא להתמודד עם המציאות כפי שהיא, ולא כפי שהיינו רוצים שתהיה.

במקום להפוך את טלי גוטליב לשק חבטות, ראוי שהציבור וההנהגה יתעמקו במסר החשוב העולה מדבריה. יש לקיים דיון רציני, גם אם כואב, על ההשלכות הפסיכולוגיות והביטחוניות של השבי בידי ארגון טרור אכזרי. יש לוודא שמערכות הביטחון ערוכות להתמודד עם האתגרים המורכבים הללו, תוך מתן תמיכה מלאה לחטופים ולמשפחותיהם, אך מבלי לוותר על הזהירות המתבקשת.

טלי גוטליב אינה הבעיה. הבעיה היא ההתעלמות מהאמיתות הלא נוחות שהיא מעלה. הבעיה היא הפחד של הממסד להתמודד עם מציאות מורכבת. במלחמה על קיומנו, אנו זקוקים לקולות אמיצים כמו שלה, קולות שלא חוששים לזעזע את הסירה כדי להבטיח שהיא לא תטבע. מי שממהר לגנות אותה היום, עלול לגלות מחר שהתעלמותו עלתה ביוקר. האם המדינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס הזה? טלי גוטליב סבורה שלא, והיא צודקת.