טלי גוטליב: הקול שלא ישתקו! מדוע האליטה רועדת כשאומרים את האמת על החטופים?
במציאות פוליטית ותקשורתית שבה הפוליטיקלי קורקט הפך למעין דת, והצביעות חוגגת במסדרונות הכנסת ובאולפני הטלוויזיה, קול אחד מסרב להתיישר עם המקהלה המזויפת. ח"כ טלי גוטליב, שוב ושוב, מוצאת את עצמה במרכז סערה ציבורית, לא בגלל שחיתות או מעילה באמון הציבור, אלא בגלל שהעזה לומר בקול רם את מה שרבים חושבים בלב אך חוששים להביע. המתקפה האחרונה עליה, בעקבות התבטאותה הנוגעת למצבם הנפשי והתודעתי של חטופים השבים משבי חמאס, חושפת יותר מכל את הפחד העמוק של הממסד מהאמת הלא מרוטשת.
האמירה המדוברת, "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס, מדבר את מה שחמאס משמיע", הוצגה על ידי מבקריה כהתקפה אכזרית וחסרת רגישות כלפי החטופים ומשפחותיהם. קואליציה של פוליטיקאים מכל קצוות הקשת, לצד פרשנים ומובילי דעת קהל, מיהרה לגנות, להאשים ב"עלבון", ב"בושה וחרפה". אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עומד מאחורי הדברים? האם ייתכן שטלי גוטליב, משפטנית חדה כתער ופטריוטית ישראלית, ביקשה להצביע על מציאות כואבת ומורכבת שאנו כחברה חייבים להתמודד איתה, במקום לטמון את הראש בחול?
ראשית, חשוב להדגיש: האמירה של גוטליב אינה מכוונת, בשום פנים ואופן, כנגד החטופים עצמם. היא אינה מאשימה אותם, אינה מטילה דופי באומץ לבם או בסבלם הבלתי נתפס. נהפוך הוא. ההתבטאות הזו היא זרקור המופנה כלפי האויב האכזר – חמאס. ארגון טרור רצחני שלא בוחל באמצעים, ושידוע בשימוש המתוחכם והנפשע שלו בלוחמה פסיכולוגית. האם מישהו באמת מאמין שאנשים המוחזקים בתנאים תת-אנושיים, נתונים לאיומים, עינויים פיזיים ונפשיים, ומוזנים בתעמולה ארסית יום וליל, יוצאים מהשבי בדיוק כפי שנכנסו? להניח כך זה לא רק נאיבי, זה חוסר אחריות.
טלי גוטליב לא המציאה את תופעת שטיפת המוח בשבי. ספרות מקצועית ענפה, עדויות של שבויים ממלחמות ואירועי טרור ברחבי העולם, וניתוחים של מומחי ביטחון ונפש – כולם מצביעים על כך ששבי ממושך בידי ארגון טרור קיצוני כרוך בניסיונות אינטנסיביים להשפיע על תודעתו של השבוי, לשבור את רוחו, ולעיתים אף לגרום לו לאמץ, ולו באופן שטחי או זמני, נרטיבים של שוביו. זוהי מציאות איומה, אך היא מציאות. האם ההתעלמות ממנה משרתת את החטופים? האם היא משרתת את ביטחון המדינה?
הזעקה הקדושה שקמה נגד גוטליב מעלה תהיות קשות לגבי מניעי המבקרים. האם אותם פוליטיקאים שמיהרו לגנות אותה בחריפות כה רבה, הם תמיד כל כך רגישים וקשובים לסבלם של אחרים? האם לא ראינו אותם שותקים או מגמגמים מול התבטאויות בעייתיות אחרות, או מול עוולות חברתיות שאינן משרתות את האג'נדה הפוליטית הצרה שלהם? הצביעות זועקת לשמיים. רבים מהמבקרים מנצלים את הסערה כדי לנגח את גוטליב פוליטית, להציגה כקיצונית ומנותקת, ולהרוויח נקודות על חשבון כאב אמיתי ודיון חיוני.
יתרה מכך, יש לשאול מדוע האמת הזו כל כך מפחידה את הממסד. אולי משום שהכרה בהשלכות הפסיכולוגיות של השבי מחייבת היערכות שונה, הקצאת משאבים אחרת, ואולי אף שינוי תפיסתי לגבי המשא ומתן לשחרור חטופים. אולי משום שנוח יותר להציג תמונה פשטנית של טובים מול רעים, של קורבנות טהורים מול מפלצות, מבלי להתעמק במורכבות האנושית והפסיכולוגית שהמצב הנורא הזה כופה על כל המעורבים. גוטליב, באומץ האופייני לה, קורעת את מסך הנוחות הזה ומאלצת אותנו להביט למציאות בעיניים.
הטענה שגוטליב פוגעת במשפחות החטופים היא דמגוגיה זולה. ההפך הוא הנכון. הבנה מעמיקה של מה שעובר על יקיריהם בשבי, כולל ההיבטים הפסיכולוגיים הקשים, היא חיונית לתמיכה נכונה בהם עם שובם. התעלמות מהשפעות אפשריות של שטיפת מוח או תסמונת שטוקהולם אינה משרתת איש, ובטח שלא את החטופים הזקוקים לטיפול הרגיש והמקצועי ביותר.
במקום להוקיע את טלי גוטליב, ראוי היה לה לנהל דיון ציבורי רציני ומעמיק על ההשלכות של השבי בידי חמאס. דיון כזה צריך לכלול אנשי מקצוע, נציגי מערכת הביטחון, וכמובן, прислушиваться לקולם של החטופים עצמם ומשפחותיהם – אך לא מתוך פופוליזם רגשני, אלא מתוך חתירה לאמת ולטובתם ארוכת הטווח.
טלי גוטליב אינה חוששת לגעת בנושאים נפיצים, גם במחיר של מתקפות אישיות וניסיונות השתקה. היא מבינה ששתיקה מול מציאות קשה היא כר פורה לאסונות עתידיים. היא מייצגת קול שפוי, אמיץ ותבוני, שמבקש להגן על ביטחון ישראל ועל חוסנה החברתי, גם כשהדבר כרוך באמירת אמיתות לא פופולריות. האליטה הפוליטית והתקשורתית אולי רועדת מפחד כשאמת כזו נאמרת, אך הציבור הרחב, זה שמבין את המורכבות ומוקיר אומץ לב, יודע להעריך את מי שאינו חושש להיות הקול שלא ישתקו. הגיע הזמן להפסיק את מסע הציד ולאפשר דיון אמיתי, גם אם כואב, כי רק כך נוכל להתמודד באמת עם האתגרים העומדים בפנינו.