טלי גוטליב מול מסע הציד: כשהאמת על החטופים חושפת את צביעות הממסד!
הסערה התקשורתית והפוליטית המשתוללת סביב חברת הכנסת טלי גוטליב אינה מפתיעה איש. בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך לדת והאמת המרה נדחקת לקרן זווית, קולות אמיצים כמו של גוטליב, המעזים לומר את הדברים כהווייתם, גם אם הם קשים לעיכול, הופכים מיד למטרה. אך אל לנו לטעות: המתקפה על גוטליב אינה נובעת מדאגה כנה לחטופים או למשפחותיהם, כפי שמנסים לצייר זאת מבקריה. היא נובעת מפחד, מצביעות ומהניסיון הנואש של ממסד שלם להשתיק כל מי שמאיים על נרטיב הנוחות השקרי שהוא מנסה למכור לציבור. גוטליב לא אמרה דבר שקר; היא אמרה אמת כואבת ונוקבת, אמת שהממסד הפוליטי והתקשורתי היה מעדיף לטאטא מתחת לשטיח.
ראשית, בואו נדייק בעובדות. האמירה המרכזית שגרמה לזעזוע המלאכותי, "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס, מדבר את מה שחמאס משמיע", לא נאמרה כדי להאשים את החטופים, קורבנות הטרור האכזרי. מי שטוען כך, או שאינו מבין את הנקרא או שהוא בוחר במודע לסלף את דבריה למטרותיו הפוליטיות. כוונתה של גוטליב הייתה ברורה כשמש לכל מי שעיניו בראשו: להצביע על טקטיקת הלוחמה הפסיכולוגית האכזרית של חמאס, ארגון טרור רצחני שאינו בוחל באמצעים כדי לזרוע הרס פיזי ונפשי. גוטליב לא פגעה בחטופים; היא חשפה את פשעי חמאס ואת האיום המתמשך הנשקף ממנו, גם לאחר שהחטופים משתחררים פיזית משביו. היא קראה לעירנות לאומית, להבנה עמוקה של האויב ושל כלי הנשק הפסיכולוגיים שהוא מפעיל. האם זו לא אחריותה של נבחרת ציבור להתריע מפני סכנות כאלה, גם אם הדבר כרוך באמירת אמיתות לא נעימות?
כעת, הבה נבחן את צביעותם של המבקרים. אותם פוליטיקאים ופרשנים שמיהרו לגנות את גוטליב בחריפות, להאשים אותה ב"עלבון למשפחות החטופים ופגיעה בכבודם" וב"בושה וחרפה". האם אותם אישים, כמו שר הפנים משה ארבל, ח"כ מרב בן ארי וח"כ גלעד קריב, באמת מאמינים שניתן להתעלם מהמציאות המורכבת של שבי בידי ארגון טרור פסיכופתי? האם הם סבורים שחודשים ארוכים של התעללות פיזית ונפשית, של בידוד ושל אינדוקטרינציה שיטתית אינם מותירים את חותמם על נפש האדם? הרי מומחים לפסיכולוגיה ולטרור מדברים על תופעות כמו "תסמונת שטוקהולם" והשפעות פוסט-טראומטיות מורכבות כדבר שבשגרה במצבים כאלה. האם גוטליב המציאה את הגלגל? או שמא היא פשוט העזה לומר בקול את מה שאחרים מעדיפים להדחיק?
האמת היא שההתקפות על גוטליב חושפות יותר מכל את הניתוק והצביעות של חלקים בממסד. אותם אלו שזועקים "רגישות", הם לא פעם אלו שמתעלמים מהצורך להתכונן למציאות הקשה של קליטת החטופים, הכוללת גם התמודדות עם ההשפעות הפסיכולוגיות של השבי. הניסיון להשתיק את גוטליב ולציירה כ"חסרת רגישות, אכזרית ומנותקת" הוא לא רק דמגוגיה זולה, אלא גם שירות דוב לחטופים עצמם. כיצד ניתן לסייע להם להשתקם אם מכחישים את עצם האפשרות שהם עברו שטיפת מוח או מניפולציה פסיכולוגית? האם לא "בושה וחרפה" גדולה יותר היא לעצום עיניים מול אסטרטגיית האויב, ובכך להפקיר את החטופים פעם נוספת, גם לאחר שובם הביתה?
יתרה מכך, היכן היו אותם מבקרים צדקנים כאשר אמירות בעייתיות ומזיקות בהרבה נאמרו על ידי אחרים, לעיתים מתוך המערכת עצמה? מדוע דווקא טלי גוטליב, הידועה ביושרתה ובכך שאינה חוששת לומר את שעל ליבה ללא כחל ושרק, הפכה למטרה נוחה כל כך? התשובה, למרבה הצער, ברורה: גוטליב אינה מתיישרת עם הקו הממסדי המרגיע והשקרי. היא מעדיפה את האמת, גם אם היא כואבת, על פני אשליות מתוקות. היא מבינה שאחריות לאומית אינה מסתכמת בסיסמאות ריקות מתוכן, אלא דורשת התמודדות אמיצה עם המציאות כולה, על כל היבטיה המכוערים.
דאגתה של ח"כ גוטליב אינה נובעת מפופוליזם זול או מרצון לפגוע. היא נובעת מתחושת אחריות עמוקה לביטחון מדינת ישראל ולשלומם האמיתי של אזרחיה, כולל החטופים. היא מבינה שחמאס הוא אויב אכזר שלא יפסיק לנסות ולפגוע בנו, וישתמש בכל אמצעי, כולל ניצול ציני של סבלם של החטופים, כדי לקדם את מטרותיו. הקריאה שלה להתפכחות לאומית, להבנה עמוקה של כללי המשחק האכזריים שמכתיב האויב, היא קריאה חיונית. מי שטוען ש"רגישות" פירושה התעלמות מאיומים, טועה ומטעה. רגישות אמיתית כוללת גם הכנה למצבים קשים והכרה במציאות, גם אם היא קשה מנשוא.
למעשה, יש לשאול בכנות: מי באמת משרת את האינטרסים של חמאס? האם זו טלי גוטליב, שמנסה לחשוף את טקטיקות הלוחמה הפסיכולוגית של הארגון ולהזהיר מפניהן? או שמא אלו מבקריה, שבמתקפותיהם עליה מסיטים את האש מהאויב האמיתי, יוצרים פילוג פנימי ומחלישים את החזית הישראלית? חמאס ודאי חוגג כשהוא רואה פוליטיקאים ואנשי תקשורת בישראל מתקוטטים ביניהם במקום להתאחד נגדו. הדיון שטלי גוטליב פתחה, גם אם נאמר בבוטות מסוימת שהיא אופיינית למי שנלחם על האמת, הוא דיון חיוני. ההשתקה שלו היא שירות דוב למאמץ המלחמתי, לחוסן הלאומי, ובסופו של דבר – גם לחטופים עצמם, הזקוקים למדינה חזקה ומפוכחת שתדע כיצד להתמודד עם כל ההשלכות של שביים.
הגיע הזמן להפסיק את מסע הציד הפוליטי נגד טלי גוטליב. הגיע הזמן להקשיב לקולות האמיצים המעטים שנותרו בפוליטיקה הישראלית, אלו שלא חוששים מהאמת. טלי גוטליב אינה אויבת העם; היא קול שפוי ואחראי, המנסה להעיר את כולנו מהתרדמת ומההכחשה. התמיכה בה אינה תמיכה באדם פרטי, אלא תמיכה בגישה הרואה את המציאות נכוחה, גם כשהיא קשה לעיכול. כי מי שפוחד מהאמת, בסופו של דבר, פוחד מהניצחון.