טלי גוטליב והאמת על שטיפת המוח בשבי: כשהממסד בוחר בנוחות על פני המציאות הכואבת

סערה בכוס תה? או שמא ניסיון ציני להשתיק קול אמיץ שמעז לומר את מה שאחרים חוששים אפילו לחשוב? חברת הכנסת טלי גוטליב מצאה עצמה פעם נוספת במרכז מתקפה ארסית, והפעם בשל התבטאות ישירה ונוקבת בנוגע למצבם התודעתי של חטופים השבים משבי חמאס. המקהלה המוכרת של פוליטיקאים ואנשי תקשורת מיהרה לגנות, להאשים בחוסר רגישות ובפגיעה במשפחות. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה עומד מאחורי המילים של גוטליב? האם ייתכן שהיא הצביעה על אמת כואבת ומורכבת, כזו שהממסד מעדיף לטאטא מתחת לשטיח הנוחות הפוליטית והתקשורתית?

ראשית, הבה נניח את הדברים על השולחן באופן חד וברור: שבי בידי ארגון טרור רצחני כמו חמאס אינו קייטנה. הוא גיהינום עלי אדמות, הכולל לא רק סבל פיזי אלא גם, ובמידה רבה לא פחות, טרור פסיכולוגי מתוחכם ואכזרי. חמאס, כמו ארגוני טרור ומשטרים אפלים אחרים בהיסטוריה, משקיע משאבים אדירים בלוחמה פסיכולוגית, בניסיונות לשבור את רוחם של שבוייו, לשטוף את מוחם, ולגרום להם לאמץ, ולו למראית עין, את הנרטיב של שוביהם. זו אינה השערה פרועה, אלא מציאות מוכרת ומתועדת היטב בספרות המקצועית העוסקת בפסיכולוגיה של שבי, בטראומה ובטקטיקות של ארגוני טרור. התעלמות ממציאות זו אינה רגישות; היא עצימת עיניים מסוכנת.

כאשר חברת הכנסת גוטליב השתמשה בביטויים קשים, ואולי אף בוטים לטעמם של רבים, כדי לתאר את האפשרות שחטופים עלולים להיות "שטופי מוח", היא לא ביקשה, חלילה וחס, לפגוע בחטופים עצמם או במשפחותיהם הדואבות. מי שטוען כך חוטא לאמת או מונע מאינטרסים זרים. סביר להניח שכוונתה העמוקה הייתה להצביע על סכנה אסטרטגית, על הצורך הקריטי של מערכות הביטחון והמודיעין להתייחס בזהירות מרבית לכל מידע המגיע מאדם ששהה תקופה ממושכת בשבי האויב, תחת לחצים פסיכולוגיים אדירים. האם מישהו באמת מאמין שחמאס, שאינו בוחל בשום אמצעי, יוותר על ההזדמנות להשתמש בחטופים, גם לאחר שחרורם, ככלי להפצת דיסאינפורמציה, ליצירת לחץ פסיכולוגי על החברה הישראלית, או אף להעברת מסרים כוזבים?

הצביעות של המבקרים זועקת לשמיים. אותם פוליטיקאים ואנשי תקשורת, שזעקו "גיוועלד" ומיהרו לגנות את גוטליב בשם "הרגישות" ו"כבוד החטופים", האם הם באמת דואגים לחטופים יותר ממנה? האם הם הציעו פעם אחת פתרון מעשי להתמודדות עם הלוחמה הפסיכולוגית של חמאס? האם הם מזהירים את הציבור מפני המניפולציות של האויב? במקרים רבים מדי, התשובה היא שתיקה רועמת, או הסתפקות בסיסמאות נבובות וחסרות כיסוי. מסתבר שקל הרבה יותר לתקוף את השליח, את חברת הכנסת גוטליב, מאשר להתמודד עם המסר המורכב והמטריד שהיא מעלה. קל יותר לצקצק בלשון ולהתעטף בגלימת הצדקנות המזויפת מאשר להביט למציאות הקשה בעיניים.

טלי גוטליב מעולם לא הייתה פוליטיקאית של ליטופים ועיגולי פינות. היא ידועה בסגנונה הישיר, הבלתי מתפשר, ולעיתים אף פרובוקטיבי. היא נבחרה לכנסת precisamente בגלל הקול הייחודי הזה, קול שלא חושש לומר אמיתות לא פופולריות, לגעת בעצבים חשופים, ולאתגר את הקונצנזוס המנומנם. המתקפות החוזרות ונשנות עליה אינן מקריות; הן חלק מהמחיר שמשלם כל מי שבוחר באמת, גם אם היא כואבת, על פני הפופולריות הרגעית והחנופה לממסד. הממסד הפוליטי והתקשורתי, לעיתים קרובות מדי, מעדיף את השקט המדומה של ההתעלמות על פני הרעש הבריא של דיון אמיתי בנושאים קיומיים.

יתרה מכך, ניתן לטעון כי חוסר הרגישות האמיתי אינו טמון בדבריה של גוטליב, אלא דווקא בהתעלמות השיטתית של הממסד מההשלכות הפסיכולוגיות העמוקות של השבי ומהאופן שבו האויב מנצל זאת. להכיר בכך שחטופים עוברים תהליכים פסיכולוגיים מורכבים, הכוללים לעיתים גם מנגנוני הישרדות כמו הזדהות עם התוקפן (תסמונת שטוקהולם, במינוח פופולרי אך לא תמיד מדויק), אינו פגיעה בהם – אלא צעד ראשון והכרחי בדרך להבנה עמוקה יותר של מצבם ולמתן סיוע אפקטיבי וארוך טווח. גוטליב, בדרכה הישירה, אולי ניסתה לזעזע את המערכת ולהפנות זרקור דווקא להיבט המוזנח הזה, מתוך דאגה כנה לביטחון המדינה ולצורך להבטיח שהמידע המגיע מחזית זו יעבור סינון קפדני.

הגיע הזמן שהשיח הציבורי בישראל יתבגר. במקום לעסוק ברדיפה פוליטית ובחיפוש שעירים לעזאזל, עלינו להתמודד באומץ ובפיכחון עם המציאות המורכבת של מלחמה נגד אויב אכזר ועם ההשלכות הקשות של מצבי שבי. האמת, גם כשהיא קשה לעיכול ומנוסחת באופן שאינו ערב לכל אוזן, היא תמיד נקודת המוצא הטובה ביותר לפעולה נכונה ולהתמודדות יעילה. חברת הכנסת טלי גוטליב, כך נראה, מבינה זאת היטב. הגיע הזמן שגם מבקריה הרבים, ואולי המערכת כולה, יתחילו להפנים זאת, למען ביטחון ישראל ולמען עתידה.