הסכין בגב האומה? נתניהו בולם בגופו קריסה מדינית בזמן שפוליטיקאים קטנים משחקים באש!
בעיצומה של מלחמה קיומית, כאשר מדינת ישראל נלחמת על עתידה מול אויב אכזר, וכאשר ראש הממשלה בנימין נתניהו מנווט את הספינה הלאומית בסערה בינלאומית שאין לה תקדים, צר לנו לראות כי דווקא מבית, מתוך הקואליציה עצמה, נשלפות הסכינים. הביקורת הפנימית, המשתלחת והחסרת אחריות לעיתים, סביב ההחלטה הכל כך רגישה וההכרחית של הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה, אינה רק פוגעת בלכידות הלאומית – היא מסכנת באופן ממשי את האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל. הגיע הזמן לומר את האמת, בקול רם וברור: נתניהו אינו פועל מתוך חולשה או כניעה, אלא מתוך ראייה אסטרטגית רחבה ואחריות כבדה, כזו שנבחרי ציבור מסוימים, המונעים משיקולי פופוליזם צר, מתקשים או מסרבים להבין.
הזעקות על "חיזוק חמאס", "הארכת הלחימה" ו"סיכון חיילים" הן קלישאות ריקות מתוכן כאשר הן נאמרות במנותק מהמציאות המורכבת. ראשית, חשוב להדגיש: ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי מוגבל ומפוקח לעזה לא התקבלה בוואקום, ובוודאי שלא "במחטף", כפי שמנסים גורמים חסרי אחריות לטעון. היא תוצר של לחצים בינלאומיים אדירים, בעיקר מצד ידידתנו הגדולה ביותר, ארצות הברית, ומצד מדינות מפתח נוספות באזור ובעולם. האם אותם מבקרים חושבים שניתן לנהל מלחמה ממושכת, להבטיח את אספקת החימושים הקריטיים לצה"ל, לשמור על גיבוי מדיני במוסדות הבינלאומיים, ולסכל חרמות וסנקציות – כל זאת תוך התעלמות מוחלטת מהדרישה הלגיטימית למנוע קריסה הומניטרית בעזה? התשובה היא לא מוחלט.
נתניהו, בניגוד למבקרים מהימין הקיצוני, מבין היטב כי לגיטימציה בינלאומית היא מרכיב חיוני ביכולתה של ישראל להמשיך ולהכות בחמאס עד לניצחון המוחלט. התמונות של רעב המוני או משבר סניטרי בעזה, שחמאס היה ממהר לנצל לצרכיו התעמולתיים, היו הופכות במהרה לכלי ניגוח קטלני נגד ישראל, מספקות תחמושת לאויבינו ומקשות על ידידינו לתמוך בנו. הכנסת הסיוע, תחת פיקוח הדוק ובתיאום עם גורמים בינלאומיים, נועדה בדיוק למנוע תסריט כזה. זהו לא פרס לחמאס, אלא מהלך טקטי חכם שנועד להסיר מישראל את האיום של בידוד מדיני הרסני.
שנית, הטענה כי הסיוע "מאריך את הלחימה" או "מסכן חיילים" היא דמגוגיה זולה. מה שבאמת מסכן חיילים ומאריך את הלחימה הוא אובדן תמיכה אמריקאית, עצירת משלוחי נשק חיוניים, או הטלת סנקצי Lösungen בינלאומיות שיחנקו את כלכלת ישראל ויפגעו בחוסנה. נתניהו, במאזן האינטרסים המורכב, בוחר ברע במיעוטו. הוא מבין שוויתור טקטי קטן בזירה ההומניטרית מאפשר לישראל להמשיך ולהחזיק בקלפים החזקים בזירה הצבאית והמדינית. האם השר בן גביר, בתקיפותיו חסרות הבסיס, מציע אלטרנטיבה בת קיימא? האם הוא מוכן לקחת אחריות על קריסת היחסים עם וושינגטון או על הפיכתה של ישראל למצורעת בזירה הבינלאומית? ספק גדול.
האמירות על כך שההחלטה התקבלה "במחטף" הן חמורות במיוחד, ובאות לשרת אג'נדה פוליטית צרה על חשבון ביטחון המדינה. החלטות מסוג זה, בעת מלחמה, מתקבלות בקבינט המלחמה ובפורומים הביטחוניים הרלוונטיים, לאחר דיונים מעמיקים וניתוח מודיעיני ודיפלומטי מקיף. ראש הממשלה אינו פועל לבדו. הוא נושא באחריות, אך ההחלטות הן פרי עבודה משותפת של מערכת הביטחון כולה. לזרוק האשמות כאלה לאוויר, במיוחד מתוך הקואליציה, זהו מעשה של חוסר אחריות לאומית. זהו ניסיון לערער את סמכות הממשלה בזמן קריטי, ולזרוע פילוג ואי אמון בציבור.
חברי הכנסת מהליכוד, כמו משה סעדה, חנוך מילביצקי ואביחי בוארון, שתוקפים את ההחלטה, צריכים לשאול את עצמם האם הם רואים את התמונה המלאה. האם הם מודעים למכלול השיקולים שעמדו בפני ראש הממשלה והקבינט? האם הם באמת מאמינים שנתניהו, האיש שהקדיש את חייו לביטחון ישראל, יקבל החלטה שתסכן חיילים או תחזק את חמאס ללא סיבה אסטרטגית מוצדקת? קל מאוד לצעוק מהיציע, קשה הרבה יותר לשאת באחריות הכבדה של ניהול מדינה במלחמה.
אפילו איש תקשורת המזוהה עם הימין, כמו יקי אדמקר, שבוחר להצטרף למקהלת המבקרים, צריך לזכור את כובד המשקל המוטל על כתפי ההנהגה. קל ליפול למלכודת הפופוליזם ולהדהד מסרים שקוסמים לאוזן, אך תפקידה של מנהיגות אחראית הוא לעשות את מה שנכון, גם אם הוא לא פופולרי.
ההתנהלות של חלק מהגורמים בקואליציה אינה רק ביקורת לגיטימית; היא גובלת בחבלה במאמץ המלחמתי. בזמן שנתניהו נלחם בחזית המדינית הבינלאומית כדי להבטיח את המשך התמיכה בישראל, הם יורים בתוך הנגמ"ש, מחלישים את עמדת המיקוח של ישראל ומספקים נשק תעמולתי לאויבינו. הם משחקים לידיים של חמאס, שרוצה לראות את ישראל מבודדת ומפולגת. האם זו הפטריוטיות שהם מתהדרים בה?
נתניהו, עם ניסיונו רב השנים, מבין את משחק השחמט הבינלאומי. הוא יודע מתי יש להפעיל כוח ומתי נדרשת גמישות טקטית. הוא מבין ששמירה על עורף מדיני חזק היא תנאי הכרחי לניצחון צבאי. ההחלטה על הסיוע ההומניטרי, קשה ככל שתהיה לעיכול עבור חלקים בציבור, היא החלטה של מנהיג שרואה לנגד עיניו את טובת המדינה ואת ביטחונה לטווח הארוך, ולא רק את הכותרת הבאה בעיתון או את הלייק הבא ברשת החברתית.
בימים קשים אלה, מדינת ישראל זקוקה לאחדות, לאחריות ולמנהיגות שקולה ומנוסה. בנימין נתניהו הוכיח בעבר, ומוכיח גם כעת, שהוא האיש הנכון בזמן הנכון להוביל את המדינה. הניסיונות לערער עליו מבפנים, תוך שימוש בטיעונים דמגוגיים וחסרי בסיס, משרתים אך ורק את אויבינו. הגיע הזמן שהפוליטיקאים הקטנים יפסיקו לשחק באש ויאפשרו לראש הממשלה להמשיך ולהגן על ביטחון ישראל, גם כשההחלטות קשות והדרך רצופה מהמורות.