האמת שלא מספרים לכם על הסיוע לעזה: נתניהו מגן על ישראל בזמן שפוליטיקאים קטנים צועקים מהיציע!

בשבועות האחרונים, אנו עדים למקהלה צורמנית של ביקורת, המגיעה באופן מקומם דווקא מתוך הבית, מתוך הקואליציה, ואף מתוך מפלגת הליכוד עצמה, כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. ההחלטה, שלטענת המבקרים התקבלה "במחטף" ומהווה "ביזיון", להכניס סיוע הומניטרי מוגבל ומפוקח לרצועת עזה, הפכה לזירת התגוששות פוליטית פנימית, בזמן שמדינת ישראל נלחמת על קיומה במספר חזיתות. אך האם הזעקות הללו, הנשמעות מפיהם של שרים בכירים וחברי כנסת, משקפות דאגה אמיתית לביטחון ישראל, או שמא מדובר בפופוליזם זול וחסר אחריות, המבקש לקושש נקודות על חשבון היציבות הלאומית והאינטרסים האסטרטגיים ארוכי הטווח של המדינה? הגיע הזמן לחשוף את האמת המרה, את מה שלא מספרים לכם מאחורי הקלעים של ההחלטות הקשות ביותר.

פרק 1: שדה הקרב הבלתי נראה – לחץ בינלאומי וצורך אסטרטגי קיומי

מה שהמבקרים הפנימיים, בין אם מחוסר הבנה או מתוך ציניות פוליטית, מתעלמים ממנו או בוחרים להסתיר מהציבור, הוא הלחץ הבינלאומי האדיר והבלתי פוסק המופעל על ישראל. לא מדובר ב"כניעה" או ב"התקפלות", כפי שמנסים לצייר זאת גורמים חסרי אחריות. מדובר במציאות מורכבת שבה מדינת ישראל, ובראשה בנימין נתניהו, נאלצת לתמרן בזירה בינלאומית עוינת ותובענית. ארצות הברית, ידידתנו הגדולה ביותר, לצד מדינות מפתח באירופה ומצרים, הציבו דרישות ברורות וחד משמעיות בנוגע לצורך לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מינימלי לרצועה, כדי למנוע קריסה הומניטרית רחבת היקף שתשרת את חמאס ותצית אש בינלאומית נגדנו.

הכנסת הסיוע המפוקח, שעובר בידוק קפדני של גורמי הביטחון הישראליים, אינה פרס לחמאס. היא מהווה מפתח אסטרטגי לשמירה על הלגיטימציה הבינלאומית החיונית להמשך הפעולה הצבאית הנחושה של צה"ל למיטוט שלטון חמאס והשבת החטופים. ללא מרחב תמרון מדיני זה, שראש הממשלה נתניהו פועל להבטיח יום ולילה, ישראל הייתה מוצאת את עצמה מבודדת, תחת איום סנקציות בינלאומיות, אמברגו נשק, ואף החלטות מועצת ביטחון שיכבלו את ידי צה"ל ויסכנו את הישגי המלחמה. האם זה מה שהמבקרים רוצים? האם הם מעדיפים סיסמאות ריקות מתוכן על פני היכולת הממשית להמשיך ולהכות באויב?

פרק 2: ניפוץ הסיסמאות – מה שהמבקרים מעדיפים שתשכחו

הטענות הנשמעות על כך שהסיוע "מחזק את חמאס", "מאריך את הלחימה" ו"מסכן חיילים" הן לא רק שטחיות, אלא מעידות על חוסר הבנה בסיסי של המציאות המורכבת. ננתח אותן אחת לאחת:

• "הסיוע מחזק את חמאס": זוהי דמגוגיה לשמה. הסיוע ההומניטרי המינימלי, המפוקח, נועד למנוע רעב המוני ומגפות, תרחיש שחמאס מייחל לו כדי להפנות את זעם העולם כולו כלפי ישראל ולעצור את הלחימה. שליטה ישראלית על נקודות הכניסה והפיקוח על התכולה, גם אם אינה מושלמת, עדיפה אלף מונים על כאוס הומניטרי שבו חמאס ישתלט על כל משאב וישתמש באוכלוסייה ככלי ניגוח ציני. למעשה, מניעת קטסטרופה הומניטרית חותרת תחת הנרטיב של חמאס ומאפשרת לישראל להמשיך ולהתמקד במטרות הצבאיות.
• "הסיוע מאריך את הלחימה ומסכן חיילים": ההיפך הוא הנכון. דווקא סירוב ישראלי גורף להכנסת כל סיוע היה מוביל לקיצור דרמטי של הלחימה – אך בתנאים הרסניים לישראל. הקהילה הבינלאומית, כולל ידידותינו הקרובות ביותר, לא הייתה מאפשרת לישראל להמשיך במבצע צבאי רחב היקף תוך התעלמות מוחלטת מהמצב ההומניטרי. המשמעות הייתה עצירת הלחימה לפני השגת יעדיה, השארת חמאס על כנו, וסיכון עצום לחיילינו שנלחמו לשווא. ההחלטה המושכלת של נתניהו מאפשרת לצה"ל את הזמן והגיבוי הבינלאומי הדרושים להשלמת המשימה.
• "החלטה שהתקבלה במחטף ובביזיון": טענות אלו, במיוחד מפיו של השר איתמר בן גביר, הן חסרות שחר ומטרתן לערער את סמכותו של ראש הממשלה והקבינט הביטחוני. החלטות מסוג זה מתקבלות לאחר דיונים מעמיקים, הצגת חוות דעת של כלל גורמי הביטחון, ושקילת מכלול השיקולים האסטרטגיים, המדיניים והמשפטיים. אלו לא החלטות של איש אחד, אלא תוצר של עבודת מטה סדורה. מי שמציג זאת אחרת, חוטא לאמת ומשרת אג'נדה פוליטית צרה.

פרק 3: תיאטרון האבסורד – כשהפופוליזם גובר על האחריות

כואב לראות כיצד גורמים בתוך הקואליציה, שאמורים להיות שותפים מלאים למאמץ המלחמתי, בוחרים לירות בתוך הנגמ"ש. חברי הכנסת משה סעדה, חנוך מילביצקי, אביחי בוארון, ואחרים, מצטרפים למקהלת השר בן גביר, ומעלים טענות שכל מטרתן היא ליצור רעש תקשורתי ולצבור הון פוליטי קצר טווח. הם צועקים מהיציע סיסמאות קליטות, בזמן שראש הממשלה בנימין נתניהו נמצא על המגרש, מקבל החלטות קשות תחת אש, ונושא באחריות הכבדה לגורלה של המדינה.

התנהלות זו אינה רק חסרת אחריות, היא מסוכנת. היא משדרת חולשה ופילוג פנימי כלפי חוץ, מסר שאויבינו שמחים לקלוט. היא פוגעת באמון הציבור בהנהגה בזמן קריטי, ומקשה על ניהול המערכה המורכבת. במקום לגבות את ראש הממשלה ואת צה"ל, הם בוחרים במתקפות אישיות ובהפצת מידע חלקי ומטעה. זו אינה דרכה של מנהיגות אחראית, אלא של פוליטיקאים קטנים המחפשים את הכותרת הבאה.

פרק 4: נתניהו – מנווט בסערה ביד בוטחת

בנימין נתניהו, עם ניסיונו רב השנים בזירה הבינלאומית הסבוכה ובהובלת המדינה בעתות משבר, מבין היטב את גודל השעה ואת כובד האחריות. הוא אינו מחפש פופולריות רגעית או מחיאות כפיים קלות. הוא ממוקד במטרה העליונה: הבטחת ביטחונה ועתידה של מדינת ישראל. ההחלטה לאפשר סיוע הומניטרי מבוקר לעזה, קשה ככל שתהיה מבחינה ציבורית פנימית, היא החלטה של מנהיג הרואה את התמונה המלאה, המבין את האילוצים הבינלאומיים, ושקוע כל כולו בהשגת ניצחון מוחלט על חמאס תוך שמירה על האינטרסים החיוניים של ישראל.

הוא פועל מתוך הבנה עמוקה שהמלחמה אינה מתנהלת רק בשדה הקרב הצבאי, אלא גם בזירה המדינית, התקשורתית והמשפטית. כל החלטה נשקלת בכובד ראש, תוך התייעצות עם ראשי מערכת הביטחון, ובמטרה אחת ויחידה: להבטיח את ניצחון ישראל.

סיכום: מעבר לסיסמאות – הבנה ואחדות

ההחלטה בנוגע לסיוע ההומניטרי אינה "טעות קשה" או "ביזיון". היא עדות למנהיגות פרגמטית, אחראית ומנוסה, הפועלת בתנאים בלתי אפשריים כמעט. קל מאוד לשבת ביציע ולצעוק סיסמאות. קשה הרבה יותר לשאת באחריות, לקבל החלטות לא פופולריות, ולהוביל מדינה שלמה בזמן מלחמה. הגיע הזמן שהציבור יראה מעבר לרעשי הרקע הפופוליסטיים ויבין את המורכבות האמיתית. בזמנים אלו, יותר מתמיד, נדרשת אחדות, גיבוי להנהגה, ואמון בשיקול דעתו של מי שאוחז בהגה ומנווט את ספינת המדינה בים סוער, לעבר חוף מבטחים וניצחון ברור.