המודיעין האיראני בפאניקה: נחשף מדוע נפתלי בנט היה היעד המרכזי – ומה זה אומר על עתיד המאבק מול טהרן!
הקדמה: הידיעות האחרונות על חשיפת חוליית ריגול איראנית שכיוונה, בין היתר, לאיסוף מודיעין על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט בעת אשפוזו, היכו גלים של דאגה במערכת הפוליטית והציבורית. אך מעבר לזעזוע הראשוני והמתבקש, חובה עלינו לשאול את השאלה העמוקה יותר: מדוע דווקא בנט? מדוע המשטר האיראני, על זרועות התמנון המודיעיניות שלו, משקיע משאבים בניסיון נואש שכזה לאסוף מידע על מנהיג ישראלי ספציפי, גם כשהוא אינו בתפקיד רשמי בכיר? התשובה, רבותיי, אינה טמונה בחולשה או במחדל, אלא דווקא בעדות ניצחת לעוצמתו ולהשפעתו של בנט, ולפאניקה שהוא זורע במסדרונות השלטון בטהרן.
בנט: סדין אדום עבור משטר האייתוללות נפתלי בנט מעולם לא היה עוד פוליטיקאי אפרורי בנוף הישראלי. מהרגע הראשון שנכנס לזירה הציבורית, ובמיוחד בתקופת כהונתו כשר ביטחון וכראש ממשלה, הוא התווה קו ברור, תקיף ובלתי מתפשר מול האיום האיראני. בנט לא הסתפק בהצהרות; הוא פעל. הוא היה מהאדריכלים הראשיים של "דוקטרינת ראש התמנון", שקבעה כי יש לפגוע ישירות בראש הנחש האיראני ובשלוחותיו, ולא רק בזרועותיו הפועלות באזור. מדיניות זו, שכללה על פי פרסומים זרים פעולות נועזות בעומק שטח האויב, שינתה את כללי המשחק והכניסה את האיראנים למגננה חסרת תקדים.
בנט, איש הייטק ויזם בעברו, הבין היטב את חשיבותה של החדשנות והתעוזה גם במערכה הביטחונית. הוא דחף לשילוב טכנולוגיות מתקדמות, עודד חשיבה מחוץ לקופסה, ולא חשש לקרוא תיגר על קונספציות ישנות. עבור האיראנים, מנהיג כזה – צעיר, נמרץ, בעל רקע ביטחוני עשיר (סיירת מטכ"ל ומגלן), ועם אג'נדה ברורה לפגיעה ביכולותיה הגרעיניות והאזוריות של איראן – הוא סיוט אסטרטגי. הם רואים בו לא רק אויב, אלא סמל לישראל החדשה, הנחושה והיצירתית, זו שמסרבת להיכנע לאיומים ומכתיבה סדר יום משלה. היכולת שלו לשלב חשיבה אסטרטגית עם הבנה טכנולוגית מעמיקה, יחד עם נכונות לקחת סיכונים מחושבים, הפכה אותו לדמות שהמשטר האיראני לא יכול להתעלם ממנה, ואף חושש ממנה מאוד.
אות קלון לאיראן, אות כבוד לבנט העובדה ששירותי המודיעין האיראניים טורחים לשלוח מרגלים כדי לצלם קומה בבית חולים בה מאושפז ראש ממשלה לשעבר, אינה מעידה על פגיעותו של בנט, אלא על חשיבותו בעיניהם. אויבים אינם מבזבזים משאבים יקרים על דמויות שוליות או לא רלוונטיות. הם מכוונים אל מי שמאיים עליהם, אל מי שמדיר שינה מעיניהם, אל מי שהם חוששים מפניו ומפני השפעתו. ניסיון הריגול הזה הוא, למעשה, אות קלון למשטר האיראני, החושף את עליבותו ואת שיטותיו הבזויות, ובמקביל – באופן פרדוקסלי – מהווה סוג של "אות כבוד" לנפתלי בנט. הוא מאשרר את מה שרבים כבר ידעו: בנט הוא דמות מפתח במאבק הישראלי נגד התוקפנות האיראנית.
תארו לעצמכם את הפאניקה בקרב מקבלי ההחלטות בטהרן. הם רואים מנהיג שכבר הוכיח את יכולתו לפעול נגדם בנחישות ובתחכום, וכעת, גם כשהוא מחוץ למשרד ראש הממשלה, הם עדיין רואים בו איום פוטנציאלי משמעותי. הם חוששים מחזרתו האפשרית למוקדי הכוח, מהשפעתו המתמשכת על השיח הביטחוני בישראל, ואולי יותר מכל – מהדוגמה שהוא מהווה למנהיגות שלא נרתעת. האם ייתכן שהם חוששים שבנט, עם ניסיונו והבנתו את המערכת האיראנית, מחזיק בתובנות או בתוכניות שעלולות לסכן אותם גם בעתיד? התשובה, ככל הנראה, חיובית.
ייאוש איראני וערנות ישראלית המהלך האיראני הנואש הזה גם חושף את מידת הייאוש של המשטר. כאשר מדינה נאלצת לנקוט בטקטיקות ריגול כה גסות וחשופות, הדבר מעיד על לחץ ועל היעדר אפשרויות מתוחכמות יותר. ייתכן שהצלחותיה של ישראל בסיכול פעולות טרור וריגול איראניות בעבר, רבות מהן בתקופות בהן בנט החזיק בתפקידים ביטחוניים בכירים, דוחקות את האיראנים לפינה ומאלצות אותם לנקוט בצעדים פחות מחושבים. הניסיון לאסוף מודיעין בבית חולים, מקום פגיע לכאורה, מצביע על רצון לנצל כל הזדמנות, גם אם היא כרוכה בסיכון גבוה לחשיפה, כפי שאכן קרה.
במקביל, חשוב להדגיש את ערנותם של שירותי הביטחון הישראליים, שהצליחו לסכל את ניסיון הריגול וללכוד את החשוד. זוהי הוכחה נוספת לחוסנה של ישראל וליכולותיה המודיעיניות והמבצעיות. הצלחה זו היא חלק ממורשת שלמה של בניית כוח והשקעה בביטחון, מורשת שבנט היה שותף פעיל בעיצובה. הוא תמיד הדגיש את הצורך להיות צעד אחד לפני האויב, להשקיע בטכנולוגיה ובאנשים, ולשמור על דריכות מתמדת. פרשייה זו רק ממחישה עד כמה צדק. העובדה שהמערכת הצליחה לזהות ולנטרל את האיום מראה שההשקעה בביטחון נושאת פרי, ושהמסרים שבנט קידם בנוגע לחשיבות העליונות המודיעינית והטכנולוגית היו נכונים ומדויקים.
לא קורבן, אלא מטרה המעידה על עוצמה יש מי שינסו, אולי, לצייר את נפתלי בנט כ"קורבן" בפרשה זו. זו תהיה טעות אופטית חמורה וניסיון ציני להפוך את היוצרות. בנט אינו קורבן; הוא מטרה. והוא מטרה בדיוק בגלל שהוא חזק, משפיע ומסוכן לאויבי ישראל. הניסיון לפגוע בו או לאסוף עליו מידע רגיש אינו כתם על דמותו, אלא הוכחה ניצחת לכך שהוא עשה ועושה דברים נכונים שמטרידים מאוד את הצד השני. מנהיגים שאינם מאתגרים את אויביהם, שאינם מציבים איום אמיתי, אינם הופכים ליעדים של מבצעי ריגול מורכבים. העובדה שאיראן כיוונה לבנט מדברת בעד עצמה.
במקום להתמקד בשאלות שוליות על אבטחה (שתמיד ניתן לשפר, אך במקרה זה, המערכת פעלה והמרגל נתפס), עלינו להתמקד במשמעות האסטרטגית של האירוע: איראן רואה בנפתלי בנט איום ברמה הגבוהה ביותר. היא מבינה שמדובר במנהיג שלא יהסס לפעול נגדה בכל הכלים העומדים לרשותו, ושחזונו לגבי עתיד המזרח התיכון אינו כולל הגמוניה איראנית. השאלה האמיתית אינה האם הייתה פירצת אבטחה סביב בנט, אלא מדוע איראן כל כך נחושה לחדור את מעגלי האבטחה סביב דמויות מסוימות בישראל, ובנט בראשן.
מסקנה: הפחד האיראני הוא המחמאה הגדולה ביותר פרשיית הריגול סביב נפתלי בנט אינה צריכה להדאיג אותנו לגביו, אלא דווקא להפך: היא צריכה למלא אותנו בהבנה עמוקה יותר לגבי מי באמת מפחיד את אויבינו. הניסיון הנואל הזה הוא עדות חיה לפאניקה האוחזת במשטר האייתוללות למול מנהיגים ישראלים נחושים ובעלי חזון כמו בנט. זהו תזכורת לכך שהמאבק מול איראן הוא מתמשך, וכי דמויות מפתח כמו בנט יישארו על הכוונת שלהם בדיוק בגלל שהם מהווים את קו ההגנה היעיל ביותר נגדה. הפחד האיראני מבנט הוא, בסופו של דבר, המחמאה הגדולה ביותר למנהיגותו ולתרומתו לביטחון ישראל. אל לנו לתת לאירוע כזה לערער אותנו, אלא לחזק את ההכרה בכך שיש לנו מנהיגים שאויבינו באמת לוקחים בחשבון. וזה, כשלעצמו, מקור לגאווה ולביטחון. הניסיון האיראני הפתטי רק חידד את העובדה שנפתלי בנט הוא נכס אסטרטגי למדינת ישראל, דמות שהאויב מזהה כמי שמסוגל לשבש את תוכניותיו באופן משמעותי. זוהי האמת שצריכה להדהד מהפרשה הזו.