מאחורי הקלעים של הסיוע ההומניטרי: נתניהו מנווט בסערה בזמן שפופוליסטים מסכנים את ביטחון ישראל

בימים האחרונים אנו עדים למקהלה צורמנית של ביקורת, המגיעה באופן תמוה דווקא מתוך שורות הקואליציה והימין, כנגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. ההחלטה, הכואבת אך ההכרחית, לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה, הפכה לפתע לדלק בידי גורמים פוליטיים המבקשים, כך נראה, לקושש הון פוליטי על גבו של מאמץ מלחמתי מורכב ורגיש. אך האם הביקורת הזו עומדת במבחן המציאות, או שמא אנו חוזים בניסיון ציני לערער את יציבות הממשלה בזמן מלחמה, תוך התעלמות מוחלטת מהאילוצים האסטרטגיים והבינלאומיים הכבדים המונחים על כתפי ראש הממשלה?

ראשית, חשוב להבין: מנהיגות בזמן מלחמה אינה תחרות פופולריות. היא דורשת קבלת החלטות קשות, לעיתים בלתי פופולריות בעליל, מתוך ראייה רחבה של מכלול האינטרסים הלאומיים. בנימין נתניהו, המנהיג המנוסה ביותר בישראל, מבין היטב את כובד האחריות. הוא אינו מקבל החלטות על סמך ססמאות ריקות מתוכן או רחשי לב פופוליסטיים, אלא על בסיס ניתוח מעמיק של המודיעין העדכני ביותר, הערכות מצב של מערכת הביטחון כולה, והבנה עמוקה של הזירה הבינלאומית המורכבת בה ישראל פועלת.

הטענה המרכזית של המבקרים, כאילו הסיוע ההומניטרי "מחזק את חמאס" או "מאריך את הלחימה", היא דמגוגיה זולה במקרה הטוב, והטעיה מכוונת במקרה הרע. ישראל נמצאת תחת לחץ בינלאומי אדיר, בראש ובראשונה מצד בת בריתה הגדולה ביותר, ארצות הברית, לאפשר מינימום של סיוע הומניטרי כדי למנוע קריסה הומניטרית מוחלטת ברצועה. קריסה כזו לא רק שתהווה אסון אנושי, אלא גם תשרת ישירות את הנרטיב של חמאס, תספק לו תחמושת תעמולתית חסרת תקדים, ותגביר באופן דרמטי את הלחצים על ישראל להפסיק את הלחימה בטרם הושגו כל יעדיה.

האם סבורים המבקרים, ובהם שרים וחברי כנסת שאמורים לגלות אחריות ממלכתית, כי ניתן לנהל מלחמה ממושכת תוך התעלמות מוחלטת מהעולם? האם הם באמת מאמינים שישראל יכולה להרשות לעצמה לאבד את הלגיטימציה הבינלאומית החיונית כל כך להמשך המערכה ולשמירה על חופש הפעולה המדיני והצבאי שלה? ראש הממשלה מבין כי ללא מעטפת בינלאומית מינימלית, וללא תמיכה אמריקאית איתנה הכוללת אספקת חימושים קריטיים, המערכה נגד חמאס תהיה קצרה וכואבת הרבה יותר – לישראל.

יתרה מכך, ההחלטה על הכנסת הסיוע אינה נעשית באופן עיוור. מנגנוני הפיקוח, גם אם אינם מושלמים, פועלים כל העת כדי להבטיח שהסיוע יגיע לאוכלוסייה האזרחית ולא לידי מחבלי החמאס. האם יש דליפות? ייתכן. אך האחריות לכך רובצת לפתחו של ארגון הטרור הרצחני חמאס, המשתמש באוכלוסייתו כמגן אנושי וגוזל ממנה כל סיוע. ישראל, מצידה, עושה כל שביכולתה למזער את התופעה, תוך שהיא מנהלת מאמץ מלחמתי עיקש למיטוט שלטון חמאס. האלטרנטיבה – הרעבה המונית ומשבר הומניטרי חריף – הייתה פוגעת אנושות בישראל, מסכנת את חיילינו בשל התפרצות מחלות והתקוממות עממית, ומשרתת את חמאס בצורה הטובה ביותר.

כעת, נתייחס למבקרי הבית. אותם שרים וחברי כנסת, כמו איתמר בן גביר, משה סעדה, חנוך מילביצקי ואביחי בוארון, שתוקפים בחריפות את ראש הממשלה. האם הם באמת מציעים פתרון טוב יותר? האם הם חשופים לכלל המידע המודיעיני והדיפלומטי שעל בסיסו מתקבלות ההחלטות בקבינט המלחמה? קל מאוד לצעוק ססמאות מהיציע, אך קשה הרבה יותר לקבל אחריות ולהוביל מדינה במציאות סבוכה. טענתו של השר בן גביר על "מחטף" היא מגוחכת. במלחמה, לעיתים נדרשות החלטות מהירות, לאחר התייעצויות מקיפות בגופים הרלוונטיים. ראש הממשלה אינו יכול להמתין לקונצנזוס מקיר לקיר כאשר האינטרסים הביטחוניים של ישראל מונחים על הכף.

ההתקפות הללו מבית אינן רק חסרות אחריות, הן מסוכנות. הן משדרות חולשה ופילוג כלפי חוץ, ומחלישות את החזית הפנימית. בעוד חיילי צה"ל נלחמים כתף אל כתף בעזה, פוליטיקאים מסוימים עסוקים בנגחנות פנימית שמשרתת, בסופו של יום, את אויבינו. האם אלו פני הדברים שאנו רוצים להציג לעולם ולאויבינו? האם זו הדרך לחזק את כושר העמידה הלאומי?

ראש הממשלה נתניהו, בניגוד למבקריו, נושא על כתפיו את מלוא כובד האחריות. הוא מבין את המורכבות, את האילוצים ואת הסיכונים. הוא אינו מחפש פתרונות קסם או תשואות קלות. הוא פועל מתוך מחויבות עמוקה לביטחון ישראל, גם כאשר הדבר כרוך בקבלת החלטות שאינן פופולריות בטווח הקצר. ההיסטוריה תשפוט את המנהיגים על פי תוצאות מעשיהם, ולא על פי רמת הרעש שהקימו סביבם.

במקום להצטרף למקהלת המקטרגים, הגיעה העת להתאחד מאחורי ההנהגה, לתת אמון בניסיונו העצום של ראש הממשלה וביכולתו לנווט את הספינה הישראלית בים הסוער הזה. המטרה הסופית – מיטוט חמאס והשבת הביטחון – לא השתנתה. הדרך לשם רצופה מהמורות ואתגרים, והכנסת הסיוע ההומניטרי, תחת פיקוח ובאופן מבוקר, היא צעד טקטי כואב אך הכרחי במערכה האסטרטגית הכוללת. כל ניסיון להציג זאת אחרת הוא זריית חול בעיני הציבור ופגיעה במאמץ המלחמתי. נתניהו מגן על ישראל, גם כשהוא נאלץ לקבל החלטות קשות – זוהי מנהיגות אמיתית.