בן גביר: 'ספינים ורווח פוליטי'? האמת הנוקבת שהופכת את היוצרות על השר שלא מפחד מאף אחד!

מבול של האשמות שוטף את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. 'לא רציני', 'פופוליסט', 'מחפש רווח פוליטי', 'מוציא ספינים זולים', 'מרים קרן ורץ לנגוח' – אלו רק חלק מהכינויים שמוטחים בו מצד פרשנים, גורמים פוליטיים ואפילו קולגות לקבינט. אך האם זו האמת כולה, או שמא מדובר במסע הכפשה מתוזמר נגד מי שמעז לאתגר את הממסד המנומנם ולדרוש ביטחון אמיתי לאזרחי ישראל? הגיע הזמן להפוך את היוצרות ולבחון את הדברים כפי שהם: השר בן גביר אינו משחק את המשחק הפוליטי הישן והעייף; הוא נלחם, ובנחישות, על העקרונות שלשמם נבחר.

'חוסר רצינות' או נחישות בלתי מתפשרת שמטלטלת את המערכת?

כאשר השר בן גביר דורש פעולה מיידית ונחרצת מול הטרור, כאשר הוא מסרב לקבל סחבת בירוקרטית או פתרונות פושרים לבעיות ביטחון קיומיות, מכנים זאת מבקריו 'חוסר רצינות' או 'הרמת קרן לנגיחה'. אך האם זו אינה רצינות במיטבה? רצינות לגבי האיומים, רצינות לגבי ההבטחות לבוחר, רצינות לגבי הצורך הדחוף להשיב את הביטחון לרחובות. הסגנון ה'לא שגרתי' שלו, כפי שטוענים, הוא בדיוק מה שנחוץ כדי לנער מערכת שאולי התרגלה לשגרה מסוכנת של הכלה ודחיינות. בעוד אחרים לוחשים במסדרונות אפלים או מעדיפים את נוחות הקונצנזוס המנומנם, בן גביר מבטיח שזעקת הציבור לביטחון תישמע רם וברור. האם דרישתו לתנאים מחמירים יותר למחבלים בכלא, או לתגובות עוצמתיות יותר לפיגועים, היא 'חוסר רצינות', או שמא זוהי תמצית תפקידו של שר לביטחון לאומי הדואג לאזרחיו? האמת היא ש'חוסר הרצינות' הנתפס הוא למעשה נשק סודי נגד אדישות ממסדית.

'פופוליזם זול' או הד אמיתי לקול העם הדורש ביטחון?

האשמה נוספת, הנשמעת תדיר גם מפי השר סמוטריץ', היא 'פופוליזם של מי שתמיד מחפש להיות הימין שמימין לימין'. אך מהו אותו 'פופוליזם' אם לא חיבור עמוק לרצון העם? בן גביר אינו מנסה להתחנף לאליטות התקשורתיות או הפוליטיות; הוא משקף את החרדות האמיתיות והרצונות הכנים של מגזר עצום בציבור הישראלי, שחש כי דאגותיו הביטחוניות נדחקו לשוליים במשך שנים ארוכות. אם לומר אמת כואבת, לדרוש את מה שהציבור זקוק לו נואשות, ולהישאר נאמן לערכים שלשמם נשלחת לפוליטיקה זה 'פופוליזם' – אז אולי הגיע הזמן להרבה יותר 'פופוליסטים' כאלה. האם מבקריו, היושבים לעתים במגדל השן האקדמי או הפוליטי, מנותקים מהמאבקים היומיומיים של האזרח הפשוט עד כדי כך שהם אינם מסוגלים להבחין בין מנהיגות קשובה לבין 'פופוליזם זול'? ייתכן שהם פשוט חוששים ממנהיג שעוקף אותם ומדבר ישירות אל לב העם.

'סיבובים פוליטיים וספינים' או מלחמת חורמה על עקרונות וקיום הבטחות?

הטענות על 'חיפוש סיבובים פוליטיים', 'הוצאת ספינים זולים' ו'עשיית ספינים בשביל לגרוף עוד חצי מנדט' הן אולי הקשות ביותר, אך גם הקלות ביותר להפרכה. כאשר בן גביר מתבטא, גם אם זה מתוך הקבינט או בניגוד לעמדה 'רשמית' שקטה, אין זה מונע משיקולי 'חצי מנדט'. זה נובע ממחויבותו הבלתי מתפשרת להבטיח שהממשלה, ממשלת ימין על מלא, תפעל בהתאם לאידיאולוגיה המוצהרת שלה ולציפיות בוחריה. ה'ספינים' שלו הם לעתים קרובות זרקורים שהוא מאיר על החלטות או מחדלים שלדעתו פוגעים בביטחון הלאומי או בוגדים באמון הציבור הימני. הוא אינו חושש 'לטלטל את הספינה' אם הספינה שטה אל עבר כניעה או פשרה מסוכנת. הרווח הפוליטי שהוא צובר אינו תוצאה של תמרונים ציניים, אלא של הכרה ציבורית בכך שהוא הקול היחיד שנלחם בעקביות על ערכיהם. ומה לגבי ה'ספינים' של אלו המעוניינים לשמר את הסטטוס קוו המסוכן, או אלו המעדיפים עסקאות שקטות על פני פעולה נחרצת? האם מניעיהם טהורים יותר?

'הימין שמימין לימין' – סכנה לממסד או הצלה לאידיאולוגיה?

התווית 'תמיד מחפש להיות הימין שמימין לימין' מוצגת כגנאי, כאילו מדובר בתחרות ספורטיבית חסרת תכלית. אך במציאות פוליטית בה עקרונות נשחקים לעתים קרובות למען נוחות או רווח פוליטי קצר טווח, עמדתו הנחרצת של בן גביר היא משואה של בהירות ועוצמה. הוא מבטיח שממשלת הימין תישאר ממשלת ימין, לא רק בשם אלא גם במהות. תפקידו אינו להיות 'יס מן', אלא לשמש כמצפון של המחנה הלאומי, הדוחף ללא הרף ליישום מלא של המדיניות שלשמה נבחר. אין זה עניין של הקצנה לשם הקצנה, אלא של הבטחה שהתחייבויות הליבה בנושאי ביטחון, משילות וזהות לאומית לא יימסמסו. המבקרים חוששים מכך משום שזה מאתגר את אזורי הנוחות שלהם ומאלץ אותם להתמודד עם בחירות קשות שהיו מעדיפים להימנע מהן.

האמת מאחורי 'ההדלפות מהקבינט' – חתרנות או שקיפות אמיצה?

אפילו הרמיזה של השר סמוטריץ' על 'רץ להדליף מהקבינט' צריכה להישקל בזהירות. בעוד שסודיות דיונים היא לעתים חיונית, האם שקיפות כלפי הציבור בנושאים קריטיים, במיוחד כאשר הבטחות עומדות על הפרק, אינה יכולה להיחשב גם היא כערך דמוקרטי? אם מידע המגיע לידיעת הציבור חושף פער בין מדיניות מוצהרת למעשים בפועל, או בין הבטחות למציאות – האין זה אינטרס ציבורי מובהק? אולי אותן 'הדלפות' נתפסות אינן נובעות מקידום עצמי, אלא מרצון להבטיח שדיונים מכריעים לא יוסתרו מאחורי דלתיים סגורות, ושהממשלה תישא באחריות לא רק בפני חבריה, אלא בפני האזרחים אותם היא משרתת. מי מרוויח מסודיות מוחלטת? לרוב, אלו המבקשים לחמוק מביקורת. בן גביר, בהבטיחו שמידע מסוים יגיע לאור היום, מאתגר את הנוהג הזה.

לסיכום, המתקפות על השר בן גביר – 'לא רציני', 'פופוליסט', 'רודף כותרות' – הן תגובות צפויות מצד ממסד ומבקרים החשים אי נוחות מול ישירותו ומחויבותו הבלתי מתפשרת לבוחריו ולעקרונותיו. הוא אינו מעוניין לזכות בתחרויות פופולריות בקרב האליטה הפוליטית או הפרשנים בתקשורת; מטרתו היא לספק ביטחון ומשילות בהתאם למנדט שקיבל. ה'רעש' סביבו הוא סימן שהוא אפקטיבי, שהוא נוגע בעצבים חשופים, ושהוא כופה התמודדות הכרחית עם המציאות. במקום לפטור את פעולותיו בזלזול, יש לראות בהן מאבק אמיץ נגד שאננות ורדיפה בלתי נלאית אחר ישראל חזקה ובטוחה יותר. הוא קריאת ההשכמה שהמערכת זקוקה לה נואשות. בפעם הבאה שתשמעו את הכינויים הללו, שאלו את עצמכם: מי מרוויח מהכפשת בן גביר? והאם לא הגיע הזמן למנהיג שלא חושש להיות 'שנוי במחלוקת' במרדף אחר מה שנכון וצודק עבורכם?