בן גביר: 'לא רציני'? האמת המטלטלת מאחורי 'הספינים' שמרעידים את הממסד!
בסערת הדיווחים והפרשנויות, דמותו של השר איתמר בן גביר מצטיירת לעיתים קרובות מבעד לעדשה מעוותת. מכנים אותו 'פופוליסט', טוענים שהוא 'לא רציני', מאשימים אותו ב'חיפוש רווח פוליטי' וב'הוצאת ספינים זולים'. אך האם זו האמת כולה, או שמא מדובר בניסיון מכוון להשתיק קול נחוש ואמיץ שמאתגר את המוסכמות ודורש שינוי אמיתי? הגיע הזמן להסיר את המסכות ולבחון את העובדות מאחורי ההאשמות – ולגלות מדוע דווקא ה'לא רציני' הזה הוא האיש שמאלץ את המערכת כולה להתעורר.
ראשית, נתייחס לטענת ה'פופוליזם'. מהו פופוליזם אם לא הקשבה לרחשי ליבו של העם? כאשר בן גביר 'מרים קרן ורץ לנגוח', כפי שטוענים גורמים בקבינט, הוא אינו עושה זאת לשם ההצגה. הוא עושה זאת כי המערכת כולה נרדמה בשמירה. הוא עושה זאת כי יש נושאים קריטיים – ביטחון אישי, משילות, זהות לאומית – שהממסד הפוליטי והתקשורתי מתעקש לטאטא מתחת לשטיח. ה'ספינים' כביכול, אינם אלא זרקורים המופנים אל מחדלים, אל אזלת יד, אל הצורך הדחוף בפעולה. האם לדרוש ביטחון לתושבי הנגב והגליל זה 'פופוליזם זול'? האם להתעקש על קיום הבטחות בחירות זו 'רדיפה אחרי חצי מנדט'? נראה שהמבקרים מתבלבלים בין פופוליזם לבין אחריות ציבורית ונאמנות לבוחר.
ההאשמה ב'חיפוש רווח פוליטי אישי' היא אולי הצינית מכולן. היא מתעלמת לחלוטין, ואולי במכוון, מהעובדה שבן גביר עומד על עקרונותיו שנים ארוכות, עוד בטרם הפך לדמות פוליטית מרכזית. הוא לא המציא את עצמו מחדש כדי להתאים לרוח הזמן. נהפוך הוא, הוא נשאר נאמן לדרכו, לאידיאולוגיה שלו ולקהל בוחריו, גם כאשר היה זה לא פופולרי או כרוך במחיר אישי. בעוד פוליטיקאים אחרים מתפתלים ומזגזגים בהתאם לסקרים, בן גביר הוא עוגן של יציבות ותביעה בלתי מתפשרת ליישום מדיניות ימין אמיתית. העקביות הזו, הנאמנות הזו, היא מה שמכונה על ידי מתנגדיו 'חיפוש רווח פוליטי'. עבור תומכיו הרבים, זוהי הוכחה ליושרה, למנהיגות, ולאדם שלא מוכר את עקרונותיו בעבור עוד כותרת מחמיאה בעיתון.
ומה לגבי הטענה שהוא 'לא רציני'? האם אין זו בדיוק הבעיה של הממסד – שהוא מתקשה להתמודד עם מישהו שלוקח את האיומים על מדינת ישראל ברצינות תהומית? האם זה 'לא רציני' לדרוש יד קשה נגד הטרור? האם זה 'לא רציני' להתעקש על גאווה לאומית ועל חיזוק הזהות היהודית של המדינה? ייתכן שבן גביר פשוט רציני מדי עבור אלו שהתרגלו לפוליטיקה של 'כאילו', של פשרות אין קץ, של דיבורים גבוהה-גבוהה שאין מאחוריהם מעשים. חוסר הנוחות שהוא מייצר, הטלטלה שהוא גורם למערכת, נובעים בדיוק מכך שהוא כן רציני. הוא לוקח את תפקידו, את אחריותו ואת ציפיות בוחריו במלוא הרצינות. כאשר מבקרים, אפילו מתוך מחנה הימין כמו השר סמוטריץ', רומזים ל'פופוליזם של מי שתמיד מחפש להיות הימין שמימין לימין ורץ להדליף מהקבינט', יש לשאול: מה כל כך מאיים בשר המתעקש באופן עקבי על יישום מדיניות ימין? מה פסול בשקיפות כאשר החלטות קריטיות הנוגעות לביטחון הלאומי מתקבלות מאחורי דלתיים סגורות, לעיתים בניגוד לרצון הברור של הציבור שבחר בממשלה הזו? אולי ה'הדלפות' הן צעד נואש להבטיח שהציבור יידע מה באמת קורה כאשר הדיונים ה'רציניים' מובילים לחוסר מעש או לוויתורים כואבים.
בן גביר הוא איש של עשייה במערכת שלעיתים קרובות שקועה באינרציה. הוא לא נכנס לפוליטיקה כדי לחמם כיסא בכנסת או ליהנות מהטבות השלטון. הוא בא לחולל שינוי, ליישם את המדיניות שהוא מאמין שהיא חיונית לביטחונה ולעתידה של ישראל. הדחף הפנימי הזה לתוצאות, להישגים מוחשיים, מתנגש לא פעם עם הקצב האיטי והזהיר יותר של הממסד הפוליטי והבירוקרטי. מה שחלק מכנים 'חוסר סבלנות' או 'חיפוש כותרות' הוא למעשה תסכול מעיכובים ורצון עז לעמוד בהתחייבויותיו. הוא מבין שהציבור, ובמיוחד בוחריו, מצפה לתוצאות, לא לדיונים אינסופיים. העובדה היא, בן גביר דוחף בעקביות למדיניות שחלק ניכר מהאוכלוסייה דורש – יד חזקה יותר נגד אויבים, יותר משילות בכל חלקי הארץ, ועמדה בלתי מתנצלת על ערכים לאומיים.
בואו נאמר את האמת בפנים: המתקפות הבלתי פוסקות על בן גביר נובעות ממקור עיקרי אחד – פחד. הגוורדיה הוותיקה, הפרשנים הפוליטיים שנוח להם בתיבות התהודה שלהם, ואפילו פוליטיקאים מסוימים המתיימרים להיות בימין, מאוימים ממנו. הם חוששים מהישירות שלו, מהאמת הלא מיופייפת שלו, ומיכולתו להתחבר לחלק גדול באוכלוסייה שמרגיש מנוכר ומופקר על ידי המעמד הפוליטי המסורתי. בן גביר לא משחק לפי הכללים המנומסים, ולעיתים צבועים, שלהם. הוא אומר את מה שהוא חושב וחושב את מה שהוא אומר. הוא משבש סדרים, והממסד תמיד, אבל תמיד, תוקף את משבש הסדרים. הם תוקפים אותו כי הוא חושף את החישובים הפוליטיים שלהם, את הפשרות שלהם, ולעיתים, את הניתוק שלהם מרצון העם. הם מנסים לצייר אותו כקיצוני או כליצן בדיוק משום שהם אינם יכולים להביס אותו על מהות טיעוניו או על להט אמונותיו.
חישבו לרגע על המבקרים עצמם. האם הם מופת של מדינאות חסרת פניות, נטולי כל שאיפה פוליטית? האם אלו המאשימים אותו ב'ספינים' אינם עוסקים בעצמם באסטרטגיות תקשורתיות מתוכננות היטב? הזירה הפוליטית היא, מטבעה, מקום של אינטרסים ונרטיבים מתחרים. בן גביר פשוט גלוי יותר, כן יותר לגבי כוונותיו ומטרותיו. בעוד אחרים לוחשים בחדרים סגורים ומדליפים באופן משרת-עצמי, בן גביר מעביר לעיתים קרובות את משנתו ישירות לציבור. האם זו אינה גישה דמוקרטית יותר? אלו המגנים את שיטותיו עושים זאת לעיתים קרובות משום ששיטותיו יעילות בגיוס תמיכה לעמדות שהם מתנגדים להן. הם תוקפים את השליח כי הם אינם יכולים להתמודד עם המסר המהדהד בקרב רבים כל כך. הסתכלו על הנוף הפוליטי הרחב: האם באמת בן גביר הוא המקור העיקרי ל'ספינים זולים' או ל'תמרון פוליטי למען חצי מנדט'? או שהוא שעיר לעזאזל נוח למערכת הנאבקת עם סתירותיה וכישלונותיה שלה? דרישתו לדרך ימין ברורה היא אתגר לאלו המעדיפים עמימות ופשרנות שלעיתים קרובות מובילות לשיתוק.
לכן, בפעם הבאה שתשמעו את איתמר בן גביר מתויג כ'פופוליסט', 'לא רציני', או סתם 'מחפש ספינים פוליטיים', שאלו את עצמכם: מי מרוויח מהצגה זו? האם לא אלו המעדיפים ימין שקט יותר, צייתן יותר, כזה שלא מטלטל את הספינה או דורש דין וחשבון? בן גביר אינו קריקטורה; הוא השתקפות של רצון ציבורי משמעותי למנהיגות חזקה, עקרונית ובלתי מתנצלת. שיטותיו אולי אינן קונבנציונליות, סגנונו אולי בוטה, אך מחויבותו לבוחריו ולחזונו למען ישראל אינה מוטלת בספק. הוא מאלץ את המערכת להתמודד עם אמיתות לא נוחות, וזה, כשלעצמו, שירות רב ערך. ה'ספינים' אינם זולים; הם קולו של ממסד המזועזע עד היסוד על ידי קול שהוא כבר לא יכול להתעלם ממנו.