הלינץ' התקשורתי נגד טלי גוטליב: כשהאמת על שטיפת המוח של חמאס כואבת מדי, יורים בשליח!

הסערה, או שמא יש לומר, מסע ההשתלחות המתוזמר, נגד חברת הכנסת טלי גוטליב, בעקבות התבטאותה בנוגע להשפעות השבי על החטופים, אינו סתם עוד 'דיון ציבורי'. זוהי הצגה של צביעות, פוליטיקה קטנה, ובעיקר – ניסיון נואש להשתיק אמת מטרידה שכנראה כואבת מדי עבור רבים מכדי להביט לה בעיניים. גוטליב, באומץ האופייני לה, העזה לגעת בנקודה רגישה מאין כמותה, נקודה שאנשי מקצוע בתחום הביטחון והפסיכולוגיה מכירים היטב, אך בשיח הציבורי מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח הרגשנות המתחסדת.

המציאות הבלתי נמנעת של לוחמה פסיכולוגית ושטיפת מוח

בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה וחדה: ארגוני טרור רצחניים כמו חמאס, דאעש, אל-קאעידה ודומיהם, אינם מסתפקים רק באלימות פיזית. חלק אינטגרלי מאסטרטגיית הטרור שלהם הוא לוחמה פסיכולוגית אכזרית, הכוללת טכניקות מתוחכמות של שטיפת מוח, אינדוקטרינציה וסחיטה רגשית. זהו לא 'ניחוש' או 'השערה' של ח"כ גוטליב; זוהי עובדה מתועדת ומבוססת, הנלמדת באקדמיות צבאיות ובמחקרים על השפעות השבי והטרור. מטרתם של המחבלים היא לשבור את רוחם של החטופים, לערער את זהותם, ובמקרים רבים – להפוך אותם לכלי תעמולה בידיהם, בין אם מרצון ובין אם מאונס ותחת איומים קיומיים. האם להכיר במציאות הזו, שאויבינו מפעילים אותה נגדנו באופן שיטתי, זה 'חוסר רגישות'? או שמא חוסר הרגישות האמיתי הוא לעצום עיניים ולהתכחש לאיום הזה, ובכך להפקיר את החטופים ואת החברה הישראלית כולה לחסדי המניפולציות של חמאס?

כוונתה האמיתית של גוטליב: לא פגיעה, אלא אזהרה והכנה

כאשר טלי גוטליב מדברת על 'שטיפת מוח', היא אינה מאשימה את החטופים חלילה, אלא מצביעה באצבע מאשימה כלפי חמאס ועל האמצעים הפסולים בהם הוא נוקט. דבריה הם קריאת השכמה, אזהרה מפני התמימות שאוחזת לעיתים בחלקים מהציבור ומהתקשורת. היא למעשה אומרת: אל תהיו נאיביים. הבינו את עומק הטראומה והמניפולציה שהאנשים הללו עוברים. כשהם חוזרים, עלינו להיות מוכנים לא רק לטיפול בפגיעות הפיזיות, אלא גם בצלקות הנפשיות העמוקות, הכוללות את האפשרות שהם אולצו לומר דברים או שדעותיהם עוותו תחת לחץ בלתי אנושי. האם זה לא ביטוי של דאגה עמוקה ואחריות לאומית? האם לא ראוי יותר להכין את הקרקע להבנה מורכבת של מצבם, במקום להסתפק בסיסמאות ריקות על 'גיבורים' מבלי להבין את מלוא משמעות גבורתם – שהיא גם הישרדות בתנאים של דיכוי פסיכולוגי קיצוני?

צביעותם מחרישת האוזניים של המבקרים

והיכן הייתה זעקתם של אותם מבקרים צדקנים כאשר חמאס עצמו הציג לראווה חטופים כשהם נאלצים לדקלם מסרים שהוכתבו להם? האם אז לא היה ברור לכל בר דעת שמדובר בכפייה ובניסיון נואל לשטוף את מוחם ואת מוחנו? המתקפה על גוטליב חושפת סטנדרט כפול ומקומם. רבים ממבקריה הם יריבים פוליטיים המנצלים כל הזדמנות לנגח אותה, או כאלה המעדיפים להתבוסס באשליה מתוקה של 'טוב מוחלט' מול 'רוע מוחלט', מבלי להבין את המורכבויות האפורות והקשות של המציאות הביטחונית. האם אותם גורמים שזועקים כעת 'חוסר רגישות' פעלו באותה נחישות כדי לחשוף ולהוקיע את מכונת התעמולה ושטיפת המוח של חמאס הפועלת יום ולילה? או שמא זעמם שמור רק לפוליטיקאית ישראלית המעזה לומר את האמת הלא נעימה?

קל יותר לתקוף את השליח מאשר להתמודד עם המסר. קל יותר להאשים את גוטליב ב'אכזריות' מאשר להודות שאויבינו אכן אכזרים ומתוחכמים בשיטותיהם. אך ההתעלמות הזו היא היא האכזריות האמיתית. היא מותירה אותנו חשופים, פגיעים ולא מוכנים.

הסכנה האמיתית: התעלמות מהאיום הפסיכולógico

המעשה הלא רגיש באמת הוא להעמיד פנים שחטופים שבים מהשבי ללא כל מטען פסיכולוגי מורכב, כאילו לא עברו חודשים ארוכים של אימה, בידוד וניסיונות אינדוקטרינציה. נאיביות זו עלולה להוביל לחוסר מתן תמיכה מספקת לשבים ולמשפחותיהם, ולהבנה לקויה של צרכיהם המיוחדים. יתרה מכך, היא עלולה להוביל לעיוורון אסטרטגי, לחוסר יכולת לצפות כיצד חמאס ישתמש וימשיך להשתמש בהצהרות שנגבו בכפייה או בהתנהגויות שנוצרו תחת לחץ למטרותיו הוא. 'פשעה' של גוטליב היה לנפץ את האשליה הנוחה הזו, ולהכריח אותנו להתבונן במציאות הקשה, גם אם היא מכאיבה.

טלי גוטליב: קול של אמת בלתי מתפשרת בכנסת ישראל

לחברת הכנסת טלי גוטליב יש רקורד מוכח של אמירת דברים כהווייתם, גם כשהם אינם פופולריים וגם כשהם מעוררים אי נוחות. זו אינה חולשה, אלא ביטוי לאומץ לב, לעמוד עקרונות ולנאמנות בלתי מתפשרת לביטחון ישראל. התבטאותה האחרונה, גם אם נאמרה בסגנון ישיר ובוטה כיאה לה, נובעת מאותה מחויבות עמוקה להגן על מדינת ישראל מפני כל איום, כולל האיומים הפסיכולוגיים הערמומיים. היא אינה חוששת לגעת בנושאים הנחשבים 'קשים מדי' או 'רגישים מדי', כי היא מבינה שהתעלמות מהם מסכנת את כולנו.

מעבר לזעם המלאכותי: הצורך הדחוף בדיון בוגר ואחראי

במקום מסע הדה-לגיטימציה וההשתקה, מדינת ישראל זקוקה נואשות לדיון רציני, בוגר ואחראי על תופעת הלוחמה הפסיכולוגית, על ההשלכות ארוכות הטווח של השבי, ועל הדרכים להתמודד עם מניפולציות של ארגוני טרור. ההיסטריה סביב דבריה של גוטליב מרחיקה אותנו מהתמודדות אמיתית עם האתגרים הללו. הגיע הזמן להפסיק 'לירות בשליח' ולהתחיל להתמודד עם המסר הקשה אך החיוני שהוא נושא. הפוקוס חייב לחזור לאכזריותו ולמניפולטיביות של חמאס, ולא לפוליטיקאית שהעזה לקרוא לילד בשמו.

טלי גוטליב אינה אויבת החטופים או משפחותיהם; היא אויבת הנאיביות וההתעלמות. דבריה, גם אם צרמו לאוזניים מסוימות, נועדו להאיר זרקור על היבט קריטי של מציאות החטיפה, היבט שלעיתים קרובות מדי נדחק לשוליים. ההתקפות עליה הן הסחת דעת מהבעיות האמיתיות ומהאויב האמיתי. במקום זאת, עלינו להכיר תודה על כך שישנם נבחרי ציבור כמוה, המוכנים לזעוק את האמת, גם כשהיא כואבת, למען ביטחון ישראל וחוסנה הלאומי.