טלי גוטליב צדקה! המתקפה הפרועה חושפת את הצביעות והפחד מהאמת על מצב החטופים

הסערה התורנית המכוונת נגד חברת הכנסת טלי גוטליב אינה מפתיעה איש. למעשה, היא הייתה צפויה כמו זריחת החמה במזרח. מדוע? משום שגוטליב העזה לגעת בעצב חשוף, לומר בקול רם את מה שאחרים לוחשים בחדרי חדרים, ולהציב מראה נוקבת מול חברה שלעיתים מעדיפה אשליות מתוקות על פני אמיתות כואבות. האמירה שלה, כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" וכי החטופים "מדברים את מה שחמאס משמיע להם", הציתה אש. אך האם האש הזו מוצדקת, או שמא היא משרתת אג'נדות נסתרות ומעידה על פחד עמוק מהתמודדות עם המציאות כפי שהיא?

ראשית, ולפני שהצדקנים התורנים קופצים בראש, בואו ננתח בקור רוח את דבריה של גוטליב. האם יש בהם שמץ של זלזול בחטופים עצמם? האם יש בהם האשמה כלפי הקורבנות? התשובה היא לא מוחלט. גוטליב, במשפטים חדים כתער, הצביעה על תופעה מוכרת וידועה במצבי שבי וטרור: לוחמה פסיכולוגית ושטיפת מוח. ארגוני טרור, וחמאס בראשם, הם מומחים בזריעת אימה, מניפולציה תודעתית ושבירת רוחם של שבויים. תסמונת שטוקהולם, הפנמת נרטיב של השובה, דיבור מתוך מצוקה ולחץ – כל אלו אינם המצאה של גוטליב, אלא תופעות מתועדות ומחרידות המתרחשות במצבים קיצוניים אלו. האם ההכרה במציאות הזו, קשה ככל שתהיה, הופכת את המתריע בשער לאויב הציבור? או שמא דווקא מי שמתעלם ממנה, ובוחר להציג תמונה ורודה וסטרילית, הוא זה שמסכן את כולנו?

המתקפה על גוטליב, המובלת על ידי פוליטיקאים מן האופוזיציה וגורמים בתקשורת, חושפת יותר מכל את הצביעות והפחד. אותם אלו המזדעקים כעת על "פגיעה ברגשות המשפחות" ו"חוסר רגישות", הם לעיתים קרובות הראשונים להשתמש בסבלן של המשפחות ככלי ניגוח פוליטי. האם מישהו מהם באמת מאמין שחטופים שחזרו משבי החמאס, לאחר חודשים של טרור פיזי ונפשי, יוצאים משם צלולים לחלוטין, ללא כל השפעה פסיכולוגית של שוביהם האכזריים? אם כן, הרי שמדובר בנאיביות מסוכנת, או גרוע מכך – בהכחשה מכוונת של המציאות למען רווח פוליטי קטן.

שר הפנים משה ארבל וח"כ מרב בן ארי, בין היתר, מיהרו לגנות את גוטליב בחריפות. ארבל כינה את דבריה "עלבון למשפחות החטופים", ובן ארי דיברה על "פגיעה בכבודם של גיבורי על" ו"בושה וחרפה". האם אותם מבקרים חריפים עצרו לרגע לחשוב מהי האלטרנטיבה? האם עדיף להתעלם מהאפשרות שחלק מהמידע המגיע מהחטופים, מיד עם שחרורם, עלול להיות מוטה או מושפע מלחצים בלתי נתפסים שהופעלו עליהם? האם זה לא חוסר אחריות לאומי להתייחס לכל מילה כאל "תורה מסיני" מבלי לקחת בחשבון את ההקשר המורכב והטראומטי?

טלי גוטליב, בניגוד למבקריה, אינה פועלת מתוך רצון להתחנף או לצבור נקודות. היא פועלת מתוך דאגה כנה לביטחון המדינה ולהבנה עמוקה של האויב שמולו אנו ניצבים. היא מבינה שחמאס לא יבחל בשום אמצעי, כולל ניצול ציני של חטופים, כדי לקדם את מטרותיו. ההתעלמות מהאפשרות הזו אינה רגישות – היא עצימת עיניים מסוכנת. הרגישות האמיתית היא להבין את עומק הטראומה, את מורכבות המצב, ולהיערך בהתאם, גם אם זה אומר להכיר באמיתות קשות.

יתרה מכך, יש לשאול: מי הם אותם גורמים הלהוטים כל כך להשתיק את גוטליב? האם ייתכן שהם חוששים שהאמת שלה, גם אם היא בוטה, תערער נרטיבים נוחים שהם מנסים לקדם? האם הם מעדיפים להשאיר את הדיון ברמה הרגשית בלבד, ולהימנע מדיון ענייני ומפוכח באתגרים האמיתיים שמצב החטופים מציב בפני מדינת ישראל?

הטענה שדבריה של גוטליב "פוגעים במאמצים להשבת החטופים" היא דמגוגיה זולה. המאמצים להשבת החטופים צריכים להתבסס על הבנה ריאלית של המצב, ולא על אשליות. דווקא ההבנה שחמאס מפעיל לוחמה פסיכולógica, ועלול להשתמש בחטופים ככלי, אמורה לחזק את הנחישות הישראלית לפעול בתבונה ובזהירות, ולא להיכנע למניפולציות רגשיות.

ההתקפה על טלי גוטליב היא חלק ממגמה רחבה יותר של ניסיון להשתיק קולות שאינם מתיישרים עם הקונצנזוס המדומיין. כל מי שמעז לסטות מהקו, להציג זווית אחרת, או לומר אמת לא פופולרית, מסומן מיד ונתון למתקפה ארסית. אך הדמוקרטיה זקוקה לקולות כאלה, גם אם הם צורמים לאוזן. היא זקוקה לאנשים כמו טלי גוטליב, שלא חוששים לומר את אשר על ליבם, גם במחיר של ספיגת אש.

לסיכום, טלי גוטליב לא אמרה דבר שאינו ידוע או מבוסס על היגיון בריא והבנה של טקטיקות טרור. היא הצביעה על מציאות כואבת ומורכבת, מתוך אחריות לאומית. המתקפה עליה חושפת בעיקר את הצביעות, הפחדנות והאינטרסים הזרים של מבקריה. במקום להתנפל עליה, מוטב שהחברה הישראלית תתמודד באומץ עם האמיתות הקשות, ותבין שדווקא מבט מפוכח למציאות, גם אם הוא כואב, הוא הצעד הראשון בדרך לניצחון אמיתי על הטרור. טלי גוטליב צדקה, וההיסטוריה תוכיח זאת. הגיע הזמן להפסיק את מסע הציד ולהקשיב, גם כשזה לא נעים.