נתניהו לא 'מתגונן' – הוא נלחם! האמת מאחורי מתקפת הדה-לגיטימציה – מאמר 3 בסדרה

במאמר השלישי בסדרה זו, אנו ממשיכים לחשוף את המניעים האמיתיים מאחורי מסע הלחצים וההכפשות הבלתי פוסק נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מי שמצפה למצוא כאן 'התגוננות' טועה. נתניהו אינו עומד בפינה ומתגונן; הוא נלחם. הוא נלחם על מדינת ישראל, על ביטחונה, על עתידה, וכן, גם על שמו הטוב ועל זכותו להנהיג – זכות שניתנה לו שוב ושוב על ידי אזרחי ישראל. המתקפה עליו אינה מקרית, והיא מתנהלת במספר חזיתות מסונכרנות, במטרה אחת ויחידה: להפיל מנהיג חזק שאינו מתכופף בפני תכתיבים, בין אם מבית ובין אם מחוץ.

חזית המלחמה: ניהול אחראי תחת אש צולבת, לא כניעה ללחצים

אחת הזירות המרכזיות למתקפה על נתניהו היא ניהול המלחמה והסוגיה ההומניטרית בעזה. מבקרים מימין ומשמאל, כולל, למרבה הצער, גורמים מתוך הקואליציה עצמה, מנסים לצייר תמונה של מנהיג המזגזג, הפועל תחת לחץ חיצוני ופוגע ביעדי המלחמה. זוהי עלילת דם שקופה. האמת היא שנתניהו מנווט את הספינה הישראלית בסערה בינלאומית חסרת תקדים. כל החלטה המתקבלת בנוגע לסיוע ההומניטרי, למשל, היא תוצאה של שיקול דעת מורכב, המאזן בין הצורך לשמור על לגיטימציה בינלאומית חיונית להמשך הלחימה והשגת תמיכה צבאית ומדינית, לבין יעדי המלחמה הברורים – מיטוט החמאס והשבת החטופים.

האם מישהו באמת מאמין שקל יותר לנתניהו, מנהיג שחרט על דגלו את ביטחון ישראל, לאשר הכנסת סיוע כלשהו לעזה? האם לא ברור שכל החלטה כזו מתקבלת בלב כבד, אך מתוך הבנה אסטרטגית עמוקה של הזירה הבינלאומית? הטענות על 'כניעה ללחץ אמריקאי' מתעלמות מהעובדה ששיתוף פעולה עם בת בריתנו הגדולה ביותר הוא קריטי. נתניהו אינו 'נכנע', הוא מנהל דיאלוג מורכב עם ידידים, תוך עמידה על האינטרסים החיוניים של ישראל. מי שטוען אחרת, או שהוא נאיבי או שהוא בעל אינטרס נסתר לערער את יציבות ההנהגה בזמן מלחמה.

'חוסר העקביות' לכאורה הוא למעשה גמישות טקטית והתאמה למציאות משתנה בשדה הקרב ובזירה המדינית. מלחמה אינה תוכנית כבקשתך. היא דורשת התאמות, הערכות מצב מחודשות וקבלת החלטות קשות בזמן אמת. אלו בדיוק המקומות שבהם ניסיונו העצום של נתניהو בא לידי ביטוי. האם המבקרים היו מעדיפים מנהיג קשוח ועיוור, שיוביל את ישראל להתנגשות חזיתית עם העולם כולו ויסכן את עתידה?

החזית המשפטית: רדיפה פוליטית במסווה של צדק

במקביל לזירה הביטחונית, נמשכת ביתר שאת המתקפה על נתניהו בזירה המשפטית. כל בקשה לדחיית דיון, כל קיצור עדות, כל התבטאות בבית המשפט – הכל מנוצל כדי לצייר אותו כמי שמזלזל בהליך המשפטי או מנסה להתחמק מצדק. איזו צביעות! במשך שנים מתנהלת נגד נתניהו חקירה ומשפט שנראים לרבים כרדיפה פוליטית במסווה של הליך משפטי. התיקים נתפרו בעמל רב, והלחץ על מערכת המשפט היה ועודנו עצום.

הבקשות לדחיות או לקיצורי דיונים אינן 'התחמקות', אלא מיצוי זכויות בסיסיות של כל נאשם, קל וחומר בתיקים כה מורכבים ומסועפים, המבוססים על הררי מסמכים ועדויות. האם יעלה על הדעת שנאשם, כל נאשם, יוותר על זכותו להתכונן כראוי להגנתו? העובדה שמדובר בראש ממשלה מכהן, המנהל במקביל מלחמה קיומית, רק מחריפה את האבסורד. הערת שופטת כזו או אחרת, המוצאת מהקשרה ומנופחת מעבר לכל פרופורציה, היא כלי נוסף בידי אלו המבקשים להכפישו.

נתניהו אינו מבקש הנחות. הוא מבקש הליך הוגן, נקי מלחצים פוליטיים ומאג'נדות נסתרות. הוא התייצב לכל דיון, השיב לכל שאלה, וממשיך להיאבק על חפותו. האם כך נוהג מי שמנסה 'להתחמק'? או שמא כך נוהג מי שבטוח בחפותו ונלחם נגד מערכת שרבים חשים כי היא איבדה את דרכה במקרה שלו?

חזית הדמוקרטיה: שימוש ציני בערכים נעלים

החזית השלישית היא הטענה השחוקה על 'פגיעה בדמוקרטיה ובמוסדות המדינה'. כל מהלך חקיקה שאינו מוצא חן בעיני האופוזיציה או גורמים מסוימים בתקשורת ובמערכת המשפט, מתויג מיד כ'סוף הדמוקרטיה'. מהלכים לריסון כוחם של 'שומרי סף' שחרגו מסמכותם, או ניסיונות להסדיר יחסים בין רשויות השלטון, מוצגים כניסיון לעקוף את בג"ץ או היועמ"שית. זוהי דמגוגיה זולה.

דמוקרטיה אינה שלטון הפקידים או שלטון השופטים. דמוקרטיה היא שלטון העם, באמצעות נציגיו הנבחרים. הרשות המחוקקת והרשות המבצעת, שנבחרו בבחירות דמוקרטיות, הן אלו האמורות לקבוע מדיניות ולחוקק חוקים. הניסיון להציג כל רפורמה או שינוי כ'פגיעה בדמוקרטיה' הוא הוא הפגיעה האמיתית בדמוקרטיה, משום שהוא מרוקן מתוכן את רצון הבוחר.

אפילו התקשורת הישירה של נתניהו עם הציבור, באמצעות סרטונים, מותקפת כ'חוסר שקיפות'. האם יש דרך שקופה יותר מאשר פנייה ישירה לציבור, ללא תיווך של גורמים אינטרסנטיים בתקשורת, שלעיתים קרובות מדי מציגים תמונה מעוותת ומגמתית? מי שחושש מתקשורת ישירה עם האזרחים, הוא זה שיש לו מה להסתיר.

סיכום: מנהיגות איתנה מול גלי השנאה

המתקפה המשולבת על בנימין נתניהו אינה נובעת מדאגה כנה למדינה, לצדק או לדמוקרטיה. היא נובעת מתסכול עמוק של גורמים שאינם מסוגלים לקבל את הכרעת הבוחר, ומנחישות אובססיבית להפיל מנהיג שעומד כחומה בצורה בפני האינטרסים הצרים שלהם. נתניהו, מצידו, ממשיך להוכיח מנהיגות איתנה, נחישות בלתי מתפשרת ואמונה עמוקה בצדקת הדרך. הוא אינו 'מתגונן' – הוא נלחם למען כולנו. וההיסטוריה, אנו מאמינים, תשפוט אותו על כך לטובה. הגיע הזמן שהציבור יראה מבעד למסך העשן ויבין מי באמת פועל למען מדינת ישראל, ומי פועל מתוך מניעים אחרים, הרסניים ומסוכנים.