מאחורי הקלעים של הסערה: טלי גוטליב חשפה את הפצע הפתוח שאסור להתעלם ממנו!

הקדמה: כשהאמת מצליפה כמו שוט

סערה? אולי. אבל מה אם מאחורי ה"סערה" הזו, שכולם ממהרים לגנות, מסתתרת אמת כואבת, כזו שאנחנו כחברה מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח? ח"כ טלי גוטליב, שוב, העזה לגעת בנקודה רגישה, כזו שמעוררת אי נוחות מיידית, אך האם עצם אי הנוחות הופכת את דבריה ללא לגיטימיים או, חלילה, ללא נכונים? לפני שנצטרף למקהלת המגנים האוטומטית, בואו נעצור לרגע ונבחן את הדברים לעומקם, ללא פילטרים של פוליטיקלי קורקט וללא מורא מהתמודדות עם מציאות מורכבת.

האשמה המרכזית המופנית כלפי גוטליב היא "התבטאות פוגענית ומעוררת מחלוקת בנוגע לחטופים", ובפרט אמירתה כי "כל חטוף הוא שטוף מוח מחמאס" וכי הם "מדברים את מה שחמאס משמיע להם". מילים קשות, אין ספק. אך האם הן נאמרו מתוך רוע לב, מתוך זלזול בסבלם של החטופים ומשפחותיהם? או שמא הן נובעות מהבנה מפוכחת ומטרידה של האויב האכזר מולו אנו ניצבים?

המציאות המרה של שבי חמאס: זה לא פיקניק ביער

בואו נודה על האמת: חמאס אינו ארגון צדקה. מדובר בארגון טרור רצחני, אכזרי, שאינו בוחל בשום אמצעי כדי לקדם את מטרותיו. חלק בלתי נפרד מהארסנל של ארגוני טרור, ובמיוחד של חמאס, הוא לוחמה פסיכולוגית. שבויים וחטופים, המנותקים מהעולם החיצון, נתונים לחסדיו של שוביהם, עוברים תהליכים קשים מנשוא – פיזיים ונפשיים.

האם זה מופרך לחשוב שארגון טרור שמטרתו השמדת ישראל ישקיע מאמצים כבירים בשטיפת מוח של חטופים? האם זה לא הגיוני להניח שהם ינסו להשתיל במוחם נרטיבים כוזבים, להאכיל אותם במידע מסולף, להפוך אותם, גם אם באופן זמני, לשופר של מסרי האויב? היסטוריית הטרור העולמית מלאה בדוגמאות לתסמונת שטוקהולם, למניפולציות פסיכולוגיות אכזריות ולשימוש ציני בקורבנות. להתעלם מהאפשרות הזו יהיה מעשה של עצימת עיניים מסוכנת, גובל בנאיביות פושעת.

טלי גוטליב, באומץ האופייני לה, לא מפחדת לקרוא לילד בשמו. היא לא טוענת שהחטופים אשמים במשהו. חלילה. הם קורבנות. קורבנות של טרור ברברי. אך דווקא משום כך, עלינו להבין את מלוא מורכבות מצבם, כולל ההיבטים הפסיכולוגיים הקשים. ההבנה הזו אינה באה להפחית מחומרת הפשע של חמאס, אלא להפך – היא מדגישה את עומק הרוע והתחכום שלו.

בין רגישות נדרשת לאמת ביטחונית חיונית

הביקורת על גוטליב מתמקדת בפגיעה ברגשות המשפחות. זוהי נקודה כואבת, ואין להקל בה ראש. סבלן של משפחות החטופים הוא עצום, והדאגה ליקיריהן קורעת לב. כל מילה צריכה להישקל בזהירות. אך האם הרגישות הזו, חשובה ככל שתהיה, צריכה להשתיק דיון חיוני בביטחון הלאומי? האם החשש מלפגוע ברגשות צריך למנוע מאיתנו להתכונן לאפשרות שחלק מהשבים, גם אם בעל כורחם המוחלט, עלולים לשמש כלי בידי האויב, או לשאת מידע שעלול להיות מסוכן?

ח"כ גוטליב, כמי שעוסקת רבות בנושאי ביטחון ומשפט, מבינה היטב את המורכבויות הללו. ייתכן שסגנונה ישיר ובוטה מדי עבור חלק מהאוזניים, אך המסר שמאחורי המילים נוגע לליבת הביטחון של כולנו. היא קוראת לנו להתפכח, להבין שלא כל מה שנשמע מפי חטוף ששוחרר זה עתה משקף בהכרח את המציאות האובייקטיבית, אלא עלול להיות תוצר של לחץ, איומים, או מניפולציה מתוחכמת.

האם לא ראינו בעבר מקרים בהם שוחררו חטופים שהשמיעו מסרים שתאמו את עמדות שוביהם, רק כדי לשנות את גרסתם לאחר תקופת התאוששות והתרחקות מהטראומה? ההיסטוריה מלמדת שכן. להתעלם מכך זה לטמון את הראש בחול.

הצביעות של המבקרים: מי באמת דואג לחטופים?

מעניין לראות את אותם פוליטיקאים ואנשי תקשורת שממהרים לגנות את גוטליב בחריפות כה רבה. האם כולם טלית שכולה תכלת? האם הם עצמם מעולם לא השתמשו בנושא החטופים לצרכים פוליטיים? האם הם מציעים פתרונות טובים יותר, או שמא הם פשוט נהנים מההזדמנות לתקוף יריבה פוליטית?

ישנה צביעות מסוימת בהתקפות הללו. קל מאוד להצטייר כ"רגיש" ו"אמפתי" על חשבונה של מי שמעזה לומר את הדברים הלא פופולריים. אך האם דאגה אמיתית לחטופים ולביטחון המדינה לא כוללת גם את ההכרה באיומים הפסיכולוגיים והמודיעיניים הכרוכים בשחרורם?

יתרה מכך, אותם גורמים שמזדעזעים מדברי גוטליב, האם הם מביעים את אותה רמת זעזוע כאשר גורמים אחרים, לעיתים מתוך המערכת, פוגעים במאמצים להשבת החטופים או מנהלים משא ומתן בצורה שעלולה לסכן את ביטחון ישראל לטווח הארוך? השתיקה הרועמת שלהם במקרים אחרים חושפת את המניעים האמיתיים מאחורי "הזעזוע" הנוכחי.

למה טלי גוטליב צודקת, גם אם זה כואב לשמוע

טלי גוטליב לא אמרה שהחטופים הם בוגדים. היא לא האשימה אותם בדבר. היא הצביעה על תופעה מוכרת, מתועדת ומסוכנת: היכולת של ארגוני טרור להפעיל מניפולציה פסיכולוגית על קורבנותיהם. ההתעלמות מהאפשרות הזו אינה משרתת את החטופים, אלא דווקא מסכנת אותם ואת המדינה כולה.

כאשר חטוף חוזר, מערכות הביטחון והבריאות צריכות להיות ערוכות לא רק לטיפול בפגיעות הפיזיות, אלא גם להבנת המטען הנפשי והפסיכולוגי שהוא נושא עמו. חלק מהמטען הזה עלול לכלול, לצערנו, גם מסרים שהושתלו על ידי האויב. חובתנו כחברה היא להיות מודעים לכך, לא מתוך שיפוט של החטופים, אלא מתוך אחריות לביטחונם ולביטחון המדינה.

דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו בסגנון ישיר וחסר פשרות, הם קריאת השכמה. קריאה להפסיק את הנאיביות ולהתחיל להתמודד עם המציאות המורכבת של הטרור המודרני. היא אומרת בקול רם את מה שאחרים אולי חושבים בלב, אך חוששים להביע.

סיכום: האומץ לומר את האמת הלא נעימה

במקום להצטרף למסע הגינויים האוטומטי, ראוי שנעמיק במשמעות דבריה של ח"כ טלי גוטליב. האם היא באמת "חסרת רגישות" ו"אכזרית", או שמא היא פשוט אמיצה מספיק כדי להצביע על אמיתות קשות שאחרים מעדיפים להדחיק? האם טובת החטופים וביטחון המדינה לא מחייבים אותנו לבחון גם את ההיבטים הפחות נעימים של המציאות?

ההתקפה על גוטליב היא ניסיון להשתיק קול חשוב, קול שמאתגר את הקונצנזוס הנוח אך המסוכן. במקום זאת, הגיע הזמן לדיון כן ואמיץ, כזה שלא מפחד מהאמת, גם כשהיא כואבת. טלי גוטליב פתחה פצע, אבל אולי זהו פצע שהיה צריך להיפתח כדי שנוכל להתחיל בתהליך ריפוי אמיתי, כזה שמבוסס על מציאות ולא על אשליות. ועל כך, אולי, עוד נודה לה בעתיד.