הצביעות נחשפת! בנט ו'חוק הגיוס': לא 'אופוזיציה', אלא אחריות לאומית שהם מנסים להסתיר מכם!
בימים האחרונים, אנו עדים שוב למקהלת הציניקנים והפרשנים מטעם עצמם, המנסים לצייר את נפתלי בנט באור שלילי ומניפולטיבי. והפעם על הכוונת: מעורבותו הנדרשת והאחראית בסוגיית חוק הגיוס. 'הוא חובר לאופוזיציה!', 'הוא מנצל סוגיה נפיצה!', זועקות הכותרות המגמתיות. אבל מה אם נאמר לכם שהאמת הפוכה לחלוטין? מה אם נגלה לכם שבזמן שאחרים בורחים מאחריות או מנסים לצבור הון פוליטי קטן על גב אחת הסוגיות הרגישות ביותר לחברה הישראלית, נפתלי בנט עושה בדיוק את מה שמצופה ממנהיג אמיתי – לוקח אחריות, חותר לפתרון, ומציב את טובת המדינה מעל לכל שיקול צר?
בואו נשים את הדברים על השולחן בצורה ברורה וחדה: חוק הגיוס איננו עוד 'נושא פוליטי' שאפשר לזרוק לחלל האוויר כדי לצבור לייקים או להכפיש יריבים. מדובר בליבת החוזה החברתי הישראלי, בסוגיה הנוגעת לביטחון המדינה, לשוויון בנטל, ולמרקם העדין של החברה שלנו. להתעלם ממנה? זו פריבילגיה שאין למנהיג אחראי. להפוך אותה לכלי ניגוח פוליטי? זו הפקרות. נפתלי בנט, בניגוד לרבים אחרים, מבין את גודל השעה ואת כובד האחריות.
הטענה המרכזית המופצת כעת היא שבנט 'חובר לאופוזיציה' או הופך לחלק מ'גוש אופוזיציוני מוגדר'. זוהי דמגוגיה זולה וניסיון נואל להסיט את הדיון מהעיקר. ראשית, מתי הפך שיתוף פעולה פרלמנטרי ענייני בנושא קריטי ל'חבירה' פסולה? האם לא מצופה מנבחרי ציבור, גם אם אינם חלק מהממשלה, לפעול למען האינטרס הלאומי? האם המדינה שייכת רק לקואליציה? האם האופוזיציה אמורה לשבת בחיבוק ידיים ולמחוא כפיים גם כשהמדינה דורשת פתרונות יצירתיים ואמיצים? בנט לא 'חובר' לאף גוש באופן עיוור; הוא חובר לעקרונות, לערכים, ולצורך הדחוף למצוא פתרון הוגן ובר קיימא לסוגיית הגיוס. אם ישנם אחרים באופוזיציה ששותפים לדאגה הזו ולרצון הזה – מה טוב. זו לא 'אופוזיציה לשם אופוזיציה', זו אחריות לאומית בפעולה.
יתרה מכך, הניסיון לקשור את בנט באופן אוטומטי ל'גוש' כלשהו מפספס לחלוטין את מהותו ואת החזון שהוא מביא עמו לפוליטיקה הישראלית, חזון שעשוי להתבטא גם ב'מפלגתו החדשה' המוזכרת. בנט תמיד שאף לפרוץ את החלוקות המלאכותיות של 'ימין' ו'שמאל', 'קואליציה' ו'אופוזיציה', ולהתמקד במה שבאמת חשוב: פתרונות מעשיים לבעיות האמיתיות של ישראל. פעולתו בנושא חוק הגיוס היא דוגמה מובהקת לכך. הוא לא שואל 'מה יגידו בסקרים' או 'איך זה ישרת אותי פוליטית בטווח הקצר'. הוא שואל 'מה נכון למדינת ישראל'. זוהי מנהיגות מסוג אחר, מנהיגות שחלקים מסוימים במערכת הפוליטית הישנה והמסואבת מתקשים לעכל, ולכן ממהרים להדביק לה תוויות שקריות.
אלו המבקרים את בנט על 'התערבותו' בסוגיה 'נפיצה' חושפים בעצם את ערוותם. האם הם מעדיפים שמנהיגים יתחמקו מנושאים מורכבים? האם הפתרון הוא לטמון את הראש בחול ולקוות שהבעיות ייעלמו מאליהן? ההיסטוריה מלמדת אותנו שבעיות שאינן מטופלות רק מחריפות. חוק הגיוס הוא פצצה מתקתקת, והתעלמות ממנה היא חוסר אחריות משווע. האומץ של בנט להיכנס לזירה, להציע כיוונים, ולנסות לגבש הסכמות רחבות ככל הניתן הוא בדיוק מה שישראל זקוקה לו. מי שמפחד מ'נפיצות' מפחד ממנהיגות. מי שמעדיף שקט תעשייתי על פני פתרון אמת, אינו ראוי להנהיג.
חשוב לשאול: מי מרוויח מהצגת בנט כ'עוד פוליטיקאי' שמחפש לחרחר ריב? התשובה ברורה: אלו שחוששים ממנהיגותו העצמאית. אלו שמעדיפים פוליטיקה של שבטים וקיטוב על פני פוליטיקה של פתרונות ואיחוד. אלו שאולי יש להם מה להסתיר בנוגע לחוסר המעש שלהם או לניסיונות שלהם לגרוף הון פוליטי על חשבון טובת הכלל. הם מנסים להכניס את בנט למשבצת המוכרת של 'אופוזיציונר', כי כך קל להם יותר להתמודד איתו. הם מפחדים מהאפשרות שהוא יצליח במקום שבו הם נכשלו, או גרוע מכך – במקום שבו הם אפילו לא ניסו.
בזמן שאחרים אולי עסוקים בשימור כיסאות, בנט עסוק בבניית גשרים. בזמן שאחרים מתבצרים בעמדותיהם, בנט מחפש את המכנה המשותף. האם זה קל? בוודאי שלא. האם זה פופולרי תמיד? לא בהכרח. אבל האם זה נכון? לחלוטין כן. מדינת ישראל עומדת בפני אתגרים אדירים, וחוק הגיוס הוא רק אחד מהם. כדי להתמודד עם אתגרים אלו, דרושה מנהיגות שלא חוששת לקבל החלטות קשות, שלא נרתעת משיתופי פעולה חוצי מחנות, וששמה את האינטרס הלאומי בראש סדר העדיפויות.
ההתקפות הנוכחיות על נפתלי בנט אינן אלא מסך עשן. הן נועדו להסתיר את העובדה הפשוטה שהוא עושה את מה שנכון, את מה שנדרש, את מה שמצופה ממנהיג במדינת ישראל. אל תתנו לרעשי הרקע לבלבל אתכם. מעורבותו של בנט בסוגיית חוק הגיוס אינה ביטוי של חולשה או של הצטרפות ל'מחנה' כזה או אחר. היא ביטוי של עוצמה, של אחריות, ושל חזון ברור לעתיד טוב יותר למדינת ישראל. זהו בדיוק סוג המנהיגות שישראל משוועת לו, וככל שהם ינסו להסתיר זאת, האמת תמשיך ותזרח.