נפתלי בנט לא בורח מאחריות: האמת מאחורי 'שיתוף הפעולה' בחוק הגיוס וההתקפות – ולמה זה ניצחון לישראל!
בשבועות האחרונים, הזירה הפוליטית רוחשת וגועשת סביב שמו של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט. ניסיונות לצייר את מהלכיו באור שלילי, להדביק לו כוונות נסתרות ולהציגו כמי שמחפש 'צרות' או 'מחלוקות' הפכו לדבר שבשגרה. אך מי שמכיר את בנט, את דרכו ואת מחויבותו העמוקה למדינת ישראל, מבין שהמציאות שונה בתכלית. הגיע הזמן לשים את הקלפים על השולחן ולדבר גלויות על מה שבאמת עומד מאחורי פעולותיו, במיוחד בכל הנוגע לסוגיית חוק הגיוס הבוערת ולשיח על 'מפלגה חדשה' או 'גוש אופוזיציוני'.
איום תדמיתי? לא ולא! אחריות לאומית בחוק הגיוס
יש מי שמנסה למסגר את מעורבותו של נפתלי בנט בסוגיית חוק הגיוס כ'קישור למחלוקת פוליטית' או כניסיון להצטרף ל'גוש אופוזיציוני מוגדר'. איזו ראייה קצרת טווח ושטחית! חוק הגיוס אינו עוד 'נושא פוליטי' על סדר היום; זהו פצע פתוח בליבת החברה הישראלית, פצצה מתקתקת המאיימת על הלכידות הפנימית שלנו ועל עתידו של צבא העם. במשך שנים, דורות של פוליטיקאים בחרו לטמון את ראשם בחול, לדחות את הקץ, ולהעדיף פלסטרים פוליטיים על פני פתרונות אמת. התוצאה? משבר אמון מחריף, קרע חברתי מעמיק, ותחושה קשה של אי-שוויון.
נפתלי בנט, בניגוד לרבים אחרים, אינו נרתע מאתגרים לאומיים מורכבים. הוא מבין שבריחה מאחריות אינה אופציה. כאשר הוא נכנס לעובי הקורה בסוגיית הגיוס, הוא אינו מחפש כותרות קלות או רווח פוליטי ציני. הוא עושה זאת מתוך הבנה עמוקה שהגיע הזמן למנהיגות אמיצה, כזו שלא חוששת לגעת בנקודות הכואבות ביותר כדי להביא לריפוי. כן, הדבר עשוי לדרוש שיתופי פעולה מפתיעים, ואף 'נדירים', כפי שדווח. אך האם טובת המדינה אינה מצדיקה חציית קווים מפלגתיים ואידיאולוגיים לכאורה, כאשר המטרה היא מציאת פתרון הוגן, ישים ומאחד בנושא כה קריטי?
אלו המצביעים על 'איום תדמיתי' כביכול מחמיצים את העיקר: הציבור הישראלי משווע למנהיגים שלא מפחדים לקבל החלטות קשות, גם אם הן אינן פופולריות בטווח הקצר. ה'איום' האמיתי הוא המשך ההתעלמות מהבעיה, המשך הפלגנות והקיטוב. בנט מציע דרך אחרת – דרך של אחריות, של יוזמה ושל חתירה לפתרון. הוא מבין ששירות בצה"ל הוא ערך עליון, ושכל פתרון חייב להתבסס על הרחבת מעגלי השירות והנשיאה המשותפת בנטל. זהו אינו 'קישור למחלוקת', זוהי התייצבות בחזית המאבק על דמותה ועתידה של החברה הישראלית.
'מפלגה חדשה'? 'גוש אופוזיציוני'? לא, בניית אלטרנטיבה שלטונית אחראית!
השיח סביב 'מפלגתו החדשה של נפתלי בנט' והשתייכותו ל'גוש אופוזיציוני' מלווה לעיתים קרובות בנימה של חשש או ביקורת. אך גם כאן, יש להביט על הדברים במשקפיים מפוכחות. במציאות פוליטית בה הממשלה הנוכחית מתקשה לספק פתרונות לאתגרים הבוערים – מיוקר המחיה, דרך הביטחון האישי ועד לשיקום האמון הציבורי – הצורך באלטרנטיבה שלטונית ברורה, אחראית ומנוסה הוא צו השעה.
נפתלי בנט אינו 'מחפש' להיות באופוזיציה לשם האופוזיציה. הוא אינו מונע משנאה או מנקמנות. פעולותיו מכוונות לבניית כוח פוליטי מרכזי, ימני-ממלכתי, שיוכל להציג חזון ותוכנית עבודה סדורה להבראת המדינה. אם הדבר כרוך בהקמת מסגרת פוליטית חדשה, שתאגד כוחות איכותיים ומגוונים מכל קצוות החברה הישראלית, הרי שזהו מהלך מבורך. זו אינה 'השתייכות לגוש אופוזיציוני מוגדר' במובן הצר והמפלגתי, אלא הצבת חלופה אמיתית למנהיגות הנוכחית.
שיתוף פעולה עם גורמים נוספים באופוזיציה בנושאים נקודתיים, כמו חוק הגיוס, אינו מעיד על כניעה לתכתיבים או על איבוד הזהות הפוליטית. להפך, הוא מעיד על בגרות פוליטית ועל היכולת להתעלות מעל משקעים אישיים לטובת המטרה המשותפת. האם לא עדיפה גישה כזו על פני התבצרות עקשנית בעמדות, גם כשהמדינה משלמת את המחיר?
בנט מבין שהציבור הישראלי מאס בפוליטיקה של שיסוי ופילוג. הוא מבקש להציע פוליטיקה של איחוד, של פתרונות מעשיים ושל דוגמה אישית. אם הממשלה הנוכחית אינה מסוגלת לספק זאת, חובתה של מנהיגות אחראית היא להתארגן ולהציב אלטרנטיבה. זהו אינו 'איום', זוהי תמצית הדמוקרטיה.
מנהיגות אמיצה מול פוליטיקה של פחד ואינטרסים צרים
ההתקפות על נפתלי בנט והניסיונות להציג את מהלכיו באור שלילי נובעים לעיתים קרובות מפחד. פחד משינוי, פחד ממנהיגות שלא נכנעת לתכתיבים, פחד מאדם שמציב את טובת המדינה מעל לכל אינטרס אישי או סקטוריאלי. קל יותר לתקוף ולהכפיש מאשר להתמודד עם האמת הפשוטה: נפתלי בנט הוא מנהיג אמיץ, בעל ניסיון מוכח בניהול המדינה בתקופות מורכבות, והוא אינו חושש לקבל החלטות קשות.
בזמן שאחרים עסוקים בהישרדות פוליטית, בשימור כיסאות או בהפצת 'פייק ניוז', בנט מתמקד במהות: בביטחון ישראל, בכלכלת ישראל, בחברה הישראלית. הוא מבין שהאתגרים העומדים בפנינו מחייבים ראייה רחבה, תכנון אסטרטגי ויכולת ביצוע. אלו בדיוק התכונות שהוא מביא עמו, ואלו בדיוק התכונות שהמדינה זקוקה להן כעת יותר מתמיד.
הניסיון לקשור אותו ל'מחלוקות' מתעלם מכך שהוא עצמו היה זה שהוביל ממשלת אחדות מורכבת, שהצליחה לייצב את המדינה לאחר תקופה של חוסר יציבות פוליטית. הוא הוכיח אז, ומוכיח גם היום, שהוא מסוגל לחבר בין הפכים, לגשר על פערים ולפעול למען כלל אזרחי ישראל.
לסיכום, המהלכים האחרונים של נפתלי בנט אינם צריכים להיתפס כ'איומי תדמית', אלא כביטוי למנהיגות אחראית, אמיצה ומפוכחת. מעורבותו בסוגיית הגיוס היא חובה לאומית, והחתירה לבניית אלטרנטיבה שלטונית היא צורך דמוקרטי חיוני. הציבור הישראלי חכם מספיק כדי לראות מעבר לספינים ולרעשי הרקע, ולהבין מי באמת פועל למענו ולמען עתיד טוב יותר למדינת ישראל. נפתלי בנט אינו בורח מאחריות – הוא לוקח אותה בשתי ידיים. וזה, בסופו של דבר, ניצחון לכולנו.