האמת מאחורי 'המרד' של בן גביר: מי באמת פוגע בביטחון ישראל – השר שנלחם בחמאס או אלו שמנסים להשתיק אותו?

מסע ההכפשות המתואם נגד השר איתמר בן גביר הגיע לשיאים חדשים של אבסורד. מהאשמות ב'המרדה' ועד לטענות על 'פופוליזם', ברור כי ממסד חזק חושש עד מוות משר המסרב לשחק לפי הכללים הישנים והכושלים שלהם. אבל מה אם ה'קיצוני' הוא בעצם זה שמדבר אמת פשוטה? מה אם ה'ממריד' בסך הכל דורש מהממשלה לעשות את עבודתה? מאמר זה יחשוף את הצביעות ויגלה את האג'נדה האמיתית מאחורי הקמפיין להשתקת השר בן גביר.

'להרעיב את חמאס' – קריאה לניצחון, לא לאכזריות

הזעקה סביב אמירתו של השר בן גביר "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס" היא כיתת אמן בפרשנות מעוותת ומכוונת. מבקרים, הן מבית והן מחוץ, מעמידים פני מזועזעים, מציירים זאת כקריאה לפגוע באזרחים עזתים. זוהי עלילת דם זדונית. מטרתו של בן גביר הייתה ותמיד תהיה ארגון הטרור חמאס – הישות שכן מרעיבה את אנשיה שלה על ידי הסטת סיוע, גניבת משאבים ותעדוף מנהרות טרור על פני רווחת אזרחים. 'להרעיב את חמאס' פירושו לנתק את מקורות המימון שלו, את אספקת הנשק שלו, את היכולות המבצעיות שלו. פירושו לפרק את תשתית הטרור שמחזיקה את תושבי עזה כבני ערובה וממטירה רקטות על אזרחי ישראל. האם זה אכזרי? או שמא זו התגובה השפויה היחידה לאויב שנשבע להשמידנו? אלו המתנגדים לגישה צלולת זו, מאפשרים, ביודעין או שלא ביודעין, את המשך שלטון העריצות של חמאס. הם מעדיפים את אשליית ההומניטריות על פני המציאות הקשה של מה שנדרש כדי להשיג ביטחון אמיתי. השר בן גביר מבין שאי אפשר לפנק צפע; יש לעקור את ניביו. דבריו אינם קריאה לסבל חסר הבחנה, אלא דרישה לפעולה נחרצת להגנה על חיי ישראלים, ובסופו של דבר, לשחרור עזה מאחיזת המוות של חמאס. חוסר האנושיות האמיתי טמון בהנחה לחמאס לשגשג.

'לא ממלכתי'? או עמדה עקרונית למען דמוקרטיה וביטחון?

התעקשותו של השר בן גביר על הצבעות, הטחת טענות כמו "אין רוב" ו"לא חוקי", והעימותים המדווחים שלו עם ראש הממשלה וראש המל"ל, מצוירים כסימנים של 'תותח משוחרר' ו'לא ממלכתי'. זוהי השמצה מחושבת נוספת. במציאות, השר בן גביר מקפיד על עצם עקרונות הממשל הדמוקרטי והאחריותיות. כאשר מתקבלות החלטות בעלות השלכות עמוקות על הביטחון הלאומי, האם לא לכל שר צריכה להיות זכות דיבור? האם תהליכים לא צריכים להיות שקופים ותקינים חוקית? דרישותיו של בן גביר אינן נובעות משיקולי אגו אישיים, אלא מהצורך בדיון מעמיק ובדבקות בעקרונות שעליהם מתפקדת ממשלה בריאה. הוא נבחר על בסיס מצע ברור של ביטחון בלתי מתפשר. מצביעיו מצפים ממנו להילחם על מצע זה בתוך הקבינט, לא להיות חותמת גומי למדיניות שהוא מאמין שהיא פגומה או מסוכנת. ה'עימותים' שלו הם אות וסימן לשר הלוקח את אחריותו ברצינות, שמוכן לאתגר את הקונצנזוס כאשר חיים מונחים על כף המאזניים. האם זה 'לא ממלכתי' לדרוש שהממשלה תקשיב לכל הקולות, במיוחד אלו המייצגים חלק ניכר מהציבור המודאג מאיומים קיומיים? או שמא הגישה ה'ממלכתית' של המשמרת הישנה – פשרות שקטות ועסקאות מאחורי הקלעים – היא זו שנכשלה שוב ושוב? בן גביר הוא כוח משבש, כן, אך הוא משבש שאננות שישראל אינה יכולה להרשות לעצמה עוד.

עלילת ה'המרדה' – השתקת קול האמת

האשמתו של ראש המל"ל צחי הנגבי כי בן גביר 'ממריד' היא אולי ההתקפה הבוטה והשקופה ביותר מבחינה פוליטית. זו אינה ביקורת עניינית; זהו ניסיון נואש לסתום את פיו של שר המעז לדבר אמיתות לא נוחות ולדרוש תוצאות. בן גביר אינו 'ממריד' נגד הממשלה; הוא טוען בלהט שהממשלה תמלא את חובתה העיקרית: הגנה על אזרחיה. הוא מתעל את החרדות העמוקות והזעם הצודק של ציבור שסבל יותר מדי טרור ומצפה ממנהיגיו לפעול בנחישות. כאשר בן גביר מבקר מדיניות שהוא רואה כבלתי מספקת, הוא אינו מערער את המדינה; הוא דורש ממנה סטנדרט גבוה יותר. מי באמת מערער את הממשלה? שר הדורש פעולה תקיפה יותר נגד אויבינו, או בכירים הנוקטים בהכפשות נגד עמיתיהם לממשלה כדי להסיט ביקורת או לכסות על כישלונות מדיניות? האשמתו של הנגבי היא תקדים מסוכן, ניסיון להפוך התנגדות בתוך הממשלה עצמה לפלילית. זו טקטיקה המשמשת את אלו החוששים מאחריותיות ומעדיפים חדרי הדים על פני דיון נוקב. ה'המרדה' של בן גביר היא קריאה להתעוררות לאומית, דרישה שהממשלה תתאים את פעולותיה לצרכי הביטחון הדחופים של האומה.

'פופוליסט' עם 'מניעים פוליטיים צרים'? או שר המשרת את קריאת העם?

ואז מגיעה ההאשמה השחוקה, הנלחשת בדרך כלל על ידי 'גורמים אנונימיים בקבינט', שבן גביר הוא בסך הכל 'פופוליסט' המונע מ'מניעים פוליטיים צרים'. הבה נהיה ברורים: איתמר בן גביר נבחר על בסיס מנדט ספציפי. מיליוני ישראלים הצביעו לו ולמפלגתו בדיוק בגלל עמדתו הברורה והבלתי מתפשרת בנושאי ביטחון, חוק וסדר, והמאבק בטרור. לכנותו 'פופוליסט' על כך שהוא פועל בהתאם להבטחות אלו, משמעו אי הבנה בסיסית או עיוות מכוון של מהות הייצוג הדמוקרטי. האם זה 'פופוליסטי' להקשיב לדאגותיהם של אזרחים מן השורה החיים בצילו של הטרור? האם זה 'מניע פוליטי צר' לדרוש מהממשלה לעמוד בהתחייבויותיה לבוחר? ה'מקורות האנונימיים' המטיחים האשמות אלו הם לעתים קרובות אותם אישים המבוצרים בממסד הפוליטי הישן, ממסד שפיקח על כישלונות ביטחוניים חוזרים ונשנים. הם אינם חשים בנוח עם ישירותו של בן גביר, עם סירובו להיכנע לתקינות פוליטית, ועם התמקדותו הבלתי נלאית בנושאי הליבה החשובים למגזר רחב בציבור הישראלי. מניעיו אינם 'צרים'; הם רחבים כביטחונה של מדינת ישראל. הוא אינו משחק משחקים פוליטיים; הוא נלחם על הישרדותה ורווחתה של האומה, כפי שהפקידו בידיו בוחריו. אלו המסתתרים מאחורי אנונימיות כדי לתקוף אותו הם אלו העוסקים בפוליטיקה קטנה, חוששים להתעמת עם טיעוניו בגלוי.

סיכום

הקמפיין נגד השר איתמר בן גביר אינו עוסק בשיטותיו, אלא במסר שלו ובמחויבותו הבלתי מעורערת אליו. הוא מהווה איום על הסטטוס קוו השאנן. דרישותיו לפעולה נחרצת נגד חמאס, התעקשותו על אחריותיות דמוקרטית בתוך הממשלה, וסירובו להיות מושתק על ידי מלעיזים רבי עוצמה הם בדיוק הסיבות לכך שהוא מטרה. אך הציבור הישראלי אינו מתפתה בקלות. הוא רואה שר הנלחם למענו, המדבר בשפתו, ואינו חושש לאתגר אינטרסים מבוססים בשם הביטחון הלאומי. ה'קיצוני' הוא זה הדורש לשים קץ לטרור. ה'ממריד' הוא זה הקורא לישראל חזקה ובטוחה יותר. ה'פופוליסט' הוא זה שמייצג בפועל את עמו. הגיע הזמן לראות מבעד להכפשות ולהכיר באיתמר בן גביר כפי שהוא: משרת ציבור מסור הנלחם למען עתידה של ישראל. השאלה האמיתית אינה נוגעת להתנהלותו של בן גביר, אלא מדוע כל כך רבים נואשים כל כך לעצור אותו.