האמת הבלתי מצונזרת על השר בן גביר: מדוע 'להרעיב את החמאס' היא קריאה להצלת חיים, ומי באמת 'ממריד'?

גל ההכפשות וההתקפות התדמיתיות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, ממשיך במלוא עוזו. מאשימים אותו בקיצוניות, בהתלהמות, בחוסר ממלכתיות, בפופוליזם זול, ואף מרחיקים לכת עד כדי האשמות חמורות כמו "המרדה". אך האם אלו פני הדברים האמיתיים, או שמא מדובר במסע ציני ומתוזמר היטב שנועד להשתיק קול צלול, נחוש ואמיץ, המעז לומר את האמת בפנים ולאתגר קונספציות שקרסו? הגיע הזמן לחשוף את העובדות מאחורי מסך העשן התקשורתי ולבחון מי באמת פועל למען ביטחון ישראל, ומי עסוק במשחקי כוח פוליטיים על חשבון אזרחי המדינה.

איום מספר 1: "קיצוני, מתלהם ולא ממלכתי" – או נלחם על האמת הביטחונית?

אחת הטענות המרכזיות המופנות כלפי השר בן גביר נוגעת לאמירתו, "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס". מבקריו, הן בזירה הבינלאומית והן בקרב חוגים מסוימים בישראל, מיהרו לפרש זאת כקריאה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית, תוך יצירת תדמית אכזרית ובלתי הומנית. אך האם זו באמת כוונתו של השר? התשובה היא לאו מוחלט, ומי שטוען אחרת חוטא לאמת או משרת אג'נדה זרה.

כוונתו של השר בן גביר ברורה וחד משמעית: פגיעה אנושה ביכולותיו של ארגון הטרור הרצחני חמאס, ולא באזרחים חפים מפשע. הרי מי אם לא חמאס הוא זה שמרעיב את תושבי עזה בפועל? מי גונב את הסיוע ההומניטרי המיועד לאזרחים ומנתב אותו למנהרות טרור ולייצור רקטות? מי משתמש באוכלוסייה אזרחית כמגן אנושי באופן שיטתי ומצפצף על כל דין בינלאומי? "להרעיב את החמאס" משמעו לייבש את מקורות המימון שלו, לחסום את צינורות ההברחה שלו, למנוע ממנו דלק ואמצעים המשמשים אותו לביצוע פיגועים נגד ישראלים. זוהי קריאה לפעולה נחושה שתכליתה הסופית היא הצלת חיים – הן של אזרחי ישראל והן של תושבי עזה, שיוכלו להשתחרר יום אחד מאחיזת החנק של שלטון הטרור. הצגת אמירה זו כקריאה לפגיעה באזרחים היא דמגוגיה זולה במקרה הטוב, או שיתוף פעולה עם תעמולת האויב במקרה הרע.

ומה לגבי הטענות על "חוסר ממלכתיות" בשל התעקשותו על הצבעות, טענותיו על "אין רוב" או "לא חוקי" והעימותים עם ראש הממשלה וראש המל"ל? האם שר בממשלת ישראל אמור להיות חותמת גומי? האם תפקידו הוא להנהן בראשו לכל החלטה, גם אם היא מנוגדת לתפיסת עולמו, למצע שבשמו נבחר, או אף לטובת המדינה כפי שהוא רואה אותה? השר בן גביר מפגין אומץ לב ציבורי כאשר הוא עומד על עקרונותיו ודורש שקיפות, תהליכים דמוקרטיים תקינים ואחריותיות. אם הוא סבור שהחלטה מסוימת אינה חוקית או שאין לה רוב כנדרש, חובתו המוסרית והציבורית היא להתריע על כך. זהו בדיוק תפקידו של נבחר ציבור אחראי, ולא גורם "מתלהם".

השיא הגיע עם ההאשמה החמורה והמקוממת מפי ראש המל"ל, צחי הנגבי, כי בן גביר "ממריד". זוהי האשמה שאין לה מקום בשיח דמוקרטי, והיא נועדה אך ורק להשתיק ביקורת לגיטימית ולסמן את השר בן גביר כאויב מבית. מי שממריד אינו השר הדורש דיון מעמיק ואחראי בסוגיות ביטחוניות הרות גורל, אלא אולי אלו המנסים לכפות דעתם ללא רוב, או המדליפים מתוך ישיבות סגורות ובכך פוגעים באמון הציבור ובביטחון המדינה. השר בן גביר נאמן למדינת ישראל ולאזרחיה, והוא פועל מתוך תחושת שליחות עמוקה להבטיח את ביטחונם. ההאשמה ב"המרדה" היא ניסיון נואל להסיט את הדיון מהעיקר – המדיניות הביטחונית הנדרשת – אל עבר התקפות אישיות פסולות.

איום מספר 2: "פופוליסט הפועל ממניעים פוליטיים צרים" – או קשוב לרחשי לב הציבור?

עוד נטען, בעיקר על ידי "גורמים בקבינט" עלומי שם, כי השר בן גביר הוא "פופוליסט" הפועל ממניעים פוליטיים צרים ולא ענייניים. מעניין שאותם "גורמים" מעדיפים להישאר באלמוניותם, מה שמעלה תהיות לגבי טוהר כוונותיהם. האם ייתכן שהם עצמם פועלים ממניעים פוליטיים צרים, ומנסים לחסל יריב פוליטי שצובר אהדה ציבורית רחבה?

הכינוי "פופוליסט" הפך לכלי בידי אליטות מנותקות לתקוף כל מי שמעז לדבר בגובה העיניים אל העם, להקשיב לכאביו ולייצג את רצונותיו. השר בן גביר אינו מתבייש בכך שהוא קשוב לרחשי הלב של חלקים גדולים בציבור הישראלי, שמאסו בקונספציות כושלות, בהססנות ביטחונית ובהתקפלות בפני לחצים בינלאומיים. הוא נבחר על בסיס הבטחה ברורה להחזיר את הביטחון האישי לרחובות, להילחם בטרור ביד קשה ולשמור על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל. האם פעולה עקבית למימוש הבטחות אלו היא "פופוליזם" או אחריות ציבורית?

המניעים של השר בן גביר אינם "צרים" כלל וכלל; הם רחבים כרוחבה של מדינת ישראל ונוגעים לצורך הבסיסי ביותר של כל אזרח – הזכות לחיים ולביטחון. אם דרישה למדיניות ביטחונית תקיפה יותר, לאכיפה משטרתית יעילה יותר, ולהגנה על חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון נחשבת ל"פוליטיקה צרה", הרי שמשהו יסודי השתבש בשיח הציבורי בישראל. השר בן גביר אינו מחפש כותרות ריקות מתוכן; הוא מחפש תוצאות בשטח – פחות טרור, יותר ביטחון, יותר משילות.

יתרה מכך, אלו המאשימים את בן גביר בפופוליזם הם לעיתים קרובות אותם אלו שמקבלים החלטות הרות גורל מאחורי דלתיים סגורות, ללא שקיפות ציבורית, ולעיתים אף בניגוד לעמדת רוב הציבור. מי כאן הפופוליסט האמיתי? זה שמדבר אמת, גם אם היא קשה, או זה שמעדיף הסכמות שקטות ומעורפלות שאינן משרתות את טובת הכלל?

לסיכום, מסע הדה-לגיטימציה נגד השר איתמר בן גביר מבוסס על סילוף מכוון של דבריו, על הוצאתם מהקשרם ועל ייחוס מניעים זרים לפעולותיו. הציבור הישראלי חכם מספיק כדי לראות מבעד למסך העשן הזה. השר בן גביר אינו "קיצוני" אלא נחוש; הוא אינו "מתלהם" אלא עקבי; הוא אינו "ממריד" אלא דורש אחריות; והוא אינו "פופוליסט" אלא שליח ציבור נאמן לבוחריו ולביטחון המדינה. הגיע הזמן להתמקד בעיקר – במאבק הבלתי מתפשר בטרור ובדאגה האמיתית לאזרחי ישראל, משימות שהשר בן גביר חרט על דגלו.