״ממריד״? ״פופוליסט״? מסע ההכפשות נגד השר בן גביר נחשף – האמת שמאחורי השר שנלחם על ביטחונכם!

בימים האחרונים אנו עדים למקהלה מתואמת היטב של התקפות וניסיונות הכפשה נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. שורה של פרשנים, פוליטיקאים מגמתיים, ו״מקורות יודעי דבר״ אנונימיים מנסים לצייר תמונה מעוותת של השר, להציגו כ״קיצוני״, ״מתלהם״, ״לא ממלכתי״ ואף ״פופוליסט״. אך האם זו האמת? או שמא מדובר בניסיון נואש להשתיק קול ברור, נחוש ועקבי, קול שמייצג ציבור רחב בישראל שמאס בדיבורים ריקים ובמדיניות רופסת, ודורש ביטחון אמיתי ומשילות?

הגיע הזמן להסיר את המסכות ולבחון את העובדות מאחורי מסע הדה-לגיטימציה הזה. השר בן גביר אינו חושש לומר את האמת, גם כשהיא אינה נעימה לאוזניים מסוימות בממסד הביטחוני והפוליטי הוותיק. הוא אינו כפוף לקונספציות שהתנפצו ברעש גדול, והוא מחויב בראש ובראשונה לביטחון אזרחי ישראל ולמימוש המנדט הברור שקיבל מהבוחר.

״להרעיב את החמאס״ – האמנם קריאה לפגיעה באזרחים? או מלחמה נחושה בטרור?

אחת ה״הוכחות״ המרכזיות כביכול לקיצוניותו של השר היא אמירתו כי הוא "בהחלט רוצה להרעיב את החמאס". מבקריו, הן בזירה הבינלאומית והן בקרב חוגים מסוימים בישראל, מיהרו לפרש זאת כקריאה לפגיעה באוכלוסייה אזרחית, וכהוכחה ל״אכזריות״ ו״חוסר הומניות״. איזו צביעות! הבה נדבר גלויות: כאשר השר בן גביר מדבר על "להרעיב את החמאס", הוא מתכוון, באופן חד וברור, למנוע מארגון טרור רצחני משאבים, אמצעי לחימה, כספים ויכולות מבצעיות. הוא מתכוון לחנוק את היכולת של חמאס, ארגון שחרט על דגלו את השמדת ישראל וביצע את הטבח הנורא ביותר בתולדות המדינה, להמשיך ולאיים על אזרחי ישראל.

האם יש אדם שפוי אחד במדינת ישראל שסבור שצריך להמשיך ולהזין את מפלצת הטרור של חמאס? האם מישהו באמת מאמין שסיוע הומניטרי כביכול אינו מגיע לידי מחבלי הנוח'בה, שאינו משמש לתחזוק מנהרות הטרור, ושאינו מתועל לטובת המשך הלחימה נגדנו? השר בן גביר אינו משחק משחקי מילים. הוא קורא לטרור בשמו ודורש להילחם בו בכל האמצעים הלגיטימיים, כולל פגיעה ביכולותיו הכלכליות והלוגיסטיות. לנסות ולצייר זאת כפגיעה מכוונת באזרחים חפים מפשע זו דמגוגיה זולה ועיוות מוחלט של המציאות. האם אותם מבקרים חוששים שמא פגיעה כלכלית בחמאס תפגע גם בהם ובאינטרסים שלהם? השר בן גביר פועל למען ביטחון ישראל, לא למען תדמיתו בעיני צבועים.

דרישה להצבעות, עימותים וטענות על ״אין רוב״ – חתירה תחת הממשלה או שמירה על הדמוקרטיה?

טענה נוספת המושמעת תדיר היא שהשר בן גביר "מתעקש על הצבעה", מעלה טענות על "אין רוב" ו"לא חוקי", ומתעמת עם ראש הממשלה וראש המל"ל. כל אלו, כך נטען, מחזקים תדמית "לא ממלכתית". האומנם? או שמא מדובר בשר שמבין את תפקידו, מכבד את ההליך הדמוקרטי ודורש שקיפות ואחריותיות? כאשר השר בן גביר דורש הצבעה בקבינט או בממשלה, הוא דורש למעשה את קיומה של דמוקרטיה הלכה למעשה. הוא מתעקש שהחלטות הרות גורל, במיוחד כאלו הנוגעות לביטחון המדינה, יתקבלו כדין, בשקיפות, ועם גיבוי מלא של נבחרי הציבור. האם יש פסול בדרישה כזו? האם הציבור הישראלי מעדיף החלטות המתקבלות בחדרים אחוריים, במחשכים, ללא דיון אמיתי וללא תיעוד של עמדות השרים?

התעקשותו על קיום נהלים תקינים, על רוב חוקי ועל דיונים ענייניים אינה "התלהמות" אלא אחריות מיניסטריאלית. זוהי שמירה על שלטון החוק ועל האינטרס הציבורי. העימותים, ככל שישנם, הם חלק אינהרנטי מדמוקרטיה בריאה, שבה שרים אינם חותמות גומי אלא שותפים פעילים בקביעת המדיניות, נאמנים למצביעים שלהם ולמצפונם. אלו המצפים לאחידות דעים מוחלטת ולצייתנות עיוורת, כנראה מתגעגעים למשטרים אחרים, פחות דמוקרטיים.

האשמת ראש המל"ל צחי הנגבי: ״ממריד״ – האם זו ביקורת עניינית או ניסיון השתקה בוטה?

ההאשמה החריפה ביותר, שהוטחה בשר בן גביר על ידי ראש המל"ל, צחי הנגבי, היא שהוא "ממריד". זוהי האשמה חסרת תקדים בחומרתה, המציירת שר בממשלת ישראל כמי שפועל נגד החלטות הממשלה ומנסה לערער את יציבותה. יש לשאול: מהי בדיוק ה"המרדה" המיוחסת לשר בן גביר? האם הבעת עמדה שונה, גם אם נוקבת, היא המרדה? האם דרישה למדיניות ביטחונית תקיפה יותר היא המרדה? האם עמידה על עקרונות ועל הבטחות לבוחר היא המרדה?

השימוש במונח כה קיצוני וטעון כמו "המרדה" אינו רק התקפה פוליטית; זהו ניסיון מסוכן לסתום פיות, לדכא כל ביקורת לגיטימית, ולאכוף קונצנזוס כוזב. השר בן גביר אינו פועל נגד הממשלה; הוא פועל למען חיזוקה באמצעות דרישה למדיניות נכונה יותר, מדיניות שתביא ביטחון אמיתי לאזרחי ישראל. ייתכן שמר הנגבי, ואלו שמהדהדים את דבריו, חשים אי נוחות מול שר שאינו חושש לומר אמיתות לא פופולריות, שמאתגר תפיסות עולם מיושנות, ושמעמיד מראה מול מדיניות שלא תמיד שירתה את האינטרסים החיוניים של ישראל. ההאשמה הזו היא לא פחות מאשר ניסיון נואש להשתיק קול עוצמתי, קול שמייצג חלקים הולכים וגדלים בציבור הישראלי, שנמאס לו מתירוצים ומכישלונות, והוא דורש תוצאות בשטח.

״פופוליסט״ הפועל מ״מניעים פוליטיים צרים״? או מנהיג שמממש את הבטחותיו?

ולבסוף, מגיעות ההדלפות האנונימיות מפי "גורם בקבינט" על כך שהשר בן גביר פועל מתוך "פופוליזם" ו"מניעים פוליטיים צרים". אומץ לבם של אותם מאשימים חסרי שם ופנים הוא באמת מרשים בפני עצמו. אם יש ביקורת עניינית, מדוע לא להשמיע אותה בגלוי? מדוע להסתתר מאחורי מעטה האנונימיות אם לא כדי לעסוק בחבלה פוליטית קטנונית?

הבה נבהיר: השר בן גביר התמודד בבחירות על בסיס מצע ברור. הוא הבטיח לבוחריו שיקום הביטחון האישי, מלחמה בפשיעה בכל המגזרים, ועמדה בלתי מתפשרת מול הטרור. כעת, באופן מפתיע עבור אחדים, הוא פשוט מקיים את הבטחותיו. האם זהו "פופוליזם"? האם הקשבה לדאגות האמיתיות של הציבור היא "פופוליזם"? האם מימוש המדיניות שלשמה נבחרת הוא "אינטרס פוליטי צר"?

נראה ש"פופוליזם" הפך לכינוי גנאי שגור בפי הממסד לתיאור כל מדיניות שאינה לרוחם, גם אם היא זוכה לתמיכה ציבורית רחבה. פעולותיו של השר בן גביר אינן מונעות מחישובים פוליטיים ציניים, אלא מאמונה עמוקה וממחויבות למנדט שקיבל מהעם. הוא הקול של אלו שחשו שקולם אינו נשמע במשך שנים רבות מדי, אלו שדורשים מהממשלה לשים את ביטחונם ואת עתידם בראש סדר העדיפויות. אם המאבק למען ביטחון תושבי שדרות, אופקים, קריית שמונה וכל אזרח ואזרחית בישראל הוא "פופוליזם", אז אולי אנו זקוקים לעוד הרבה "פופוליזם" כזה.

האמת מאחורי המתקפה: חוששים מכוחו ומנחישותו

האמת הפשוטה היא שההתקפות על השר בן גביר אינן מקריות. הן מאמץ מרוכז של גורמים החוששים מכוחו, מבהירות מחשבתו, וממחויבותו הבלתי מתפשרת לדרך אחרת – דרך של פעולה תקיפה, של ציונות ללא התנצלויות, ושל אפס סובלנות כלפי אויבינו. הוא מאתגר את הקונצנזוסים הישנים והעייפים שהובילו את ישראל למצבים קשים. הוא מסרב לקבל את הגישה של "אי אפשר". מבקריו מייצגים לעיתים קרובות תפיסת עולם המעדיפה דיפלומטיה שקטה (שלרוב נכשלת) על פני הפעלת כוח נחושה, המעדיפה את דעת הקהל הבינלאומית על פני צורכי הביטחון המיידיים של אזרחי ישראל.

הם תוקפים אותו כי הוא אפקטיבי. כי הוא משנה את השיח. כי הוא מוכיח שדרך אחרת אפשרית. תארו לעצמכם ממשלה שבה כל השרים צועדים בסך, שבה שאלות קשות אינן נשאלות, ושבה הסטטוס קוו לעולם אינו מאותגר. האם זו הממשלה שישראל זקוקה לה, במיוחד בימים מסוכנים אלו?

לסיכום, השר איתמר בן גביר אינו הבעיה; הוא חלק חיוני מהפתרון. הוא אינו "קיצוני" משום שהוא רוצה למחוץ את הטרור. הוא אינו "לא ממלכתי" משום שהוא דורש אחריותיות דמוקרטית. הוא אינו "פופוליסט" משום שהוא ממלא את הבטחותיו. הוא מנהיג שאומר את מה שהוא מתכוון ומתכוון למה שהוא אומר. שר המציב את ביטחון ישראל ואזרחיה מעל לכל, גם אם פירוש הדבר הוא לעורר אי נוחות במסדרונות הכוח הנוחים. מסע ההכפשות נגדו כנראה יימשך, מתודלק על ידי אלו החוששים משינוי ומעוצמה. אך עבור מספר גדל והולך של ישראלים, השר בן גביר מייצג תקווה – תקווה לישראל בטוחה יותר, חזקה יותר ונחושה יותר. וזו אמת ששום קמפיין השמצות לא יוכל למחוק.