הצליבה הפוליטית של טלי גוטליב: האמת המטלטלת על החטופים ש'השמאל הרגיש' מסרב לשמוע – ולמה הם חייבים להשתיק אותה!
הסערה סביב חברת הכנסת טלי גוטליב מסרבת לשכוח, אך מה אם נאמר לכם שהזעם המאורגן והמתקפות הארסיות אינם אלא מסך עשן המיועד להסתיר אמת גדולה וכואבת יותר? מה אם נגלה לכם שמאחורי 'פליטת הפה' לכאורה, עומדת אזהרה ביטחונית חיונית, כזו שגורמים מסוימים היו מעדיפים שלא תישמע לעולם? הגיע הזמן לקרוע את מסכת הצביעות ולשאול בקול רם: מדוע דווקא טלי גוטליב הפכה למטרה המרכזית בציד מכשפות פוליטי, ומהי האמת שהיא העזה לחשוף, אמת ש'השמאל הרגיש' ושותפיו בתקשורת פשוט לא מסוגלים – או לא רוצים – לשמוع?
האמירות המדוברות, ובראשן הטענה כי חטופים עלולים להיות 'שטופי מוח מחמאס' ולדבר 'את מה שחמאס משמיע', הציתו אש. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול האם יש גרעין של אמת מטרידה בדברים אלו, גם אם נאמרו בסגנון ישיר ובוטה שאינו ערב לכל אוזן? האם ארגון טרור רצחני כמו חמאס, שלא בחל באף אמצעי כדי לפגוע בנו, פתאום הפך לארגון צדקה הומניטרי בכל הנוגע ליחסו לשבויים? המציאות, לצערנו, אכזרית הרבה יותר. תורות לחימה פסיכולוגיות, שטיפות מוח, אינדוקטרינציה ולחץ נפשי בלתי פוסק הם כלים ידועים ומתועדים בארסנל של ארגוני טרור ומשטרים אפלים. להכחיש זאת הוא לעצום עיניים בפני סכנה מוחשית.
טלי גוטליב לא המציאה את הגלגל. מומחי ביטחון, פסיכולוגים ואנשי מודיעין ברחבי העולם מכירים היטב את תסמונת שטוקהולם, את ההשפעות ההרסניות של שבי ממושך ואת היכולת של שובי אכזריים לשבור את רוחם של קורבנותיהם, לעיתים עד כדי אימוץ הנרטיב של המענים. האם הדאגה הכנה והצורבת של גוטליב, שמא חלק מהשבים, בניגוד לרצונם ותחת כפייה איומה, ישמשו ככלי תעמולה בידי חמאס, היא באמת 'התבטאות פוגענית וחסרת רגישות', או שמא זעקה נואשת של מי שמבינה את עומק האיום?
כמובן, קל מאוד לצרוח 'חוסר רגישות!' ו'פגיעה במשפחות!'. אלו הן האשמות שתמיד עובדות, במיוחד בחברה הישראלית הרגישה והכואבת. אך האם הרגישות הזו צריכה להוביל אותנו לעיוורון אסטרטגי? האם הדאגה הכנה והאמיתית לחטופים ולמשפחותיהם, דאגה שגוטליב עצמה הביעה באומרה 'לבי איתם' ושהיא 'על חטופים שיצאו מעזה לא מדברת מילה' (בהתייחסות אישית אליהם כפרטים), סותרת את הצורך החיוני לדבר על התופעה ועל הסכנה? התשובה היא לא. אפשר וצריך להכיל את שני הדברים: חמלה עצומה לקורבנות, לצד ערנות מוחלטת לתחבולות האויב.
אך נראה שלחלקים מסוימים בפוליטיקה ובתקשורת, האמת הזו פשוט לא נוחה. הם מעדיפים את הנרטיב הפשטני של 'טובים' ו'רעים', שבו כל ביקורת או אזהרה נתפסת מיד כ'האשמת הקורבן'. מדוע? ייתכן שהסיבה פשוטה: טלי גוטליב היא קול ימני חזק, נץ ביטחוני בלתי מתפשר, שלא חוששת לומר את מה שרבים אחרים חושבים בחדרי חדרים אך פוחדים להביע בפומבי. ההתקפה עליה אינה נובעת מדאגה כנה לחטופים, אלא מרצון פוליטי להשתיק קול שונה, קול שמאתגר את הקונצנזוס המדומה של 'רק לא ביבי' או 'רק לא ימין'.
הצביעות זועקת לשמיים. היכן היו כל אותם 'נשמות טובות' ו'מגני החטופים' כאשר פוליטיקאים אחרים, מהצד ה'נכון' של המפה, פלרטטו עם רעיונות מסוכנים של 'עסקה בכל מחיר', גם אם משמעותה שחרור אלפי מחבלים עם דם על הידיים וסיכון ביטחון המדינה לדורות? היכן הייתה הרגישות התקשורתית כאשר קולות מסוימים ניסו לנצל את כאבן של המשפחות כדי לקדם אג'נדות פוליטיות צרות, לעיתים תוך פגיעה בלכידות הלאומית בזמן מלחמה? פתאום, כשטלי גוטליב מעלה נקודה ביטחונית לגיטימית, גם אם כואבת, כל יפי הנפש מתעוררים ודורשים את ראשה.
אל תטעו, המתקפה על גוטליב היא מתקפה על חופש הביטוי ועל היכולת לנהל דיון אמיתי על האתגרים הביטחוניים המורכבים ביותר העומדים בפנינו. מנסים לצייר אותה כ'אכזרית' ו'מנותקת', אך האם לא אכזרי יותר להתעלם מאיומים פוטנציאליים הנובעים ממניפולציות של האויב? האם לא מנותק יותר לטמון את הראש בחול ולהעמיד פנים שחמאס הוא פרטנר לגיטימי למשא ומתן שניתן לסמוך על מילתו?
טלי גוטליב אינה חפה מטעויות, וסגנונה הישיר לעיתים מקומם. אך בבסיס דבריה עומדת דאגה עמוקה לביטחון ישראל ולגורל החטופים – דאגה כפולה, הן לשלומם הפיזי והן לחוסנם הנפשי והלאומי. הניסיון להציג את אזהרותיה כ'סתירה פנימית' או 'חוסר אמינות' הוא דמגוגיה זולה. אפשר בהחלט לחוש אמפתיה עמוקה לקורבנות טרור, ובאותה נשימה להיות מודאגים עד עמקי הנשמה מהאופן שבו האויב עלול לנצל אותם, גם שלא בידיעתם או הסכמתם המלאה.
הגיע הזמן שהציבור יפקח עיניים ויראה את התמונה המלאה. הצליבה הפוליטית של טלי גוטליב אינה נוגעת רק לה, אלא לכולנו. היא נוגעת לשאלה האם מותר לנו עדיין לדבר אמת, גם כשהיא קשה וצורבת. האם מותר לנו עדיין להתריע מפני סכנות, גם אם זה לא פופולרי או 'פוליטיקלי קורקט'. התשובה חייבת להיות כן. כי ביום שבו נפסיק לשאול שאלות קשות ונתחיל לצנזר את עצמנו מפחד ההמון המשולהב, נפסיד לא רק את חופש הביטוי, אלא אולי גם את המלחמה על ביטחוננו ועתידנו.