טלי גוטליב צלובה על האמת: מאחורי הקלעים של מתקפת ה'רגישות' – ומי באמת מרוויח מהשתקתה?

במדינת ישראל של 2024, נדמה כי אמירת אמת, גם אם כואבת וצורבת, הפכה לחטא בלתי נסלח. חברת הכנסת טלי גוטליב, הידועה בלשונה החדה ובנאמנותה הבלתי מתפשרת לביטחון ישראל, מצאה עצמה במרכזה של סערה ציבורית מתוזמרת היטב. מתקפת צביעות ו"רגישות" מזויפת הוטחה בה מכל עבר, בעקבות התבטאות שנגעה בעצב הרגיש ביותר של החברה הישראלית – החטופים והשפעות השבי האכזרי של חמאס. אך האם באמת מדובר בחוסר רגישות, או שמא בניסיון נואש להשתיק קול אמיץ המעז לחשוף אמיתות מטרידות שהממסד מעדיף להסתיר? הגיע הזמן לקלף את שכבות הצביעות ולבחון את הדברים לעומקם.

ה"התבטאות הפוגענית" – אזהרה אסטרטגית, לא פגיעה אישית: הטענה המרכזית נגד ח"כ גוטליב נסובה סביב אמירתה כי חטופים ששבים עלולים להיות "שטופי מוח" על ידי חמאס ולשמש כלי בתעמולת האויב. המקהלה המזועזעת מיהרה להאשים אותה ב"האשמת הקורבן" וב"חוסר אמפתיה קיצוני". אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מדוע נאמרו הדברים? האם ייתכן שמאחורי המילים, שאין חולק על קשיין, עומדת דאגה עמוקה לביטחון הלאומי והבנה מפוכחת של לוחמה פסיכולוגית? חמאס, ארגון טרור רצחני, אינו בוחל באמצעים. השימוש בחטופים ככלי ללוחמה פסיכולוגית, להפצת דמורליזציה ושקרים, הוא טקטיקה ידועה ומתועדת. מומחים לטרור ולפסיכולוגיה של השבי מזהירים מזה שנים מפני תופעות כמו "תסמונת שטוקהולם", שטיפת מוח כפויה, והלחץ הנפשי האדיר המופעל על שבויים כדי שיאמרו דברים המשרתים את שוביהם. האם הצבעה על סכנה זו, מתוך רצון להכין את הציבור ולהגן על החוסן הלאומי, היא "חוסר רגישות"? או שמא היא אחריות לאומית? טלי גוטליב לא תקפה את החטופים, קורבנות הטרור האכזרי. היא הזהירה מפני השימוש הציני שחמאס עלול לעשות בהם ובמצבם הנורא. זוהי אבחנה קריטית, שההתעלמות ממנה עלולה להיות הרסנית. האמירה לא נועדה לפגוע, אלא לעורר – לעורר את המערכות ואת הציבור למורכבות המצב ולצורך להיות מוכנים לכל תרחיש, כולל ניסיונות של האויב לנצל את כאבנו ורגישותנו.

צייד המכשפות התקשורתי והצביעות הפוליטית: ההתנפלות על גוטליב לא נולדה בחלל ריק. היא חלק ממסע רדיפה מתמשך נגד כל מי שמעז לסטות מהנרטיב המרגיע והמכיל, גם כשהמציאות טופחת על פנינו. כלי תקשורת מסוימים ופוליטיקaians מהשמאל ומהמרכז, שתיקונם האובססיבי הוא "רק לא ביבי" (וכעת, כנראה, "רק לא גוטליב"), מצאו מטרה נוחה. הם ניצלו את הרגישות המובנת סביב סוגיית החטופים כדי לצייר את גוטליב כמפלצת חסרת לב, מנותקת מהעם. היכן הייתה אותה "רגישות" יתרה כאשר גורמים אחרים, לעיתים מתוך המערכת עצמה, פגעו במאמצים לשחרור חטופים או קידמו נרטיבים שהזיקו לביטחון ישראל? היכן הזעזוע המוסרי כאשר מתפרסמות ידיעות על "הכלה" של טרור או על ויתורים מסוכנים? הצביעות זועקת לשמיים. גוטליב, בניגוד לרבים ממבקריה, אינה מסתתרת מאחורי סיסמאות ריקות. היא מציבה מראה בפני החברה הישראלית, ודורשת התמודדות עם אמיתות קשות. התגובה ההיסטרית לאמירותיה מעידה יותר על חולשתם של המבקרים מאשר על פגם כלשהו בה. הם מעדיפים את אשליית האחדות המזויפת על פני התמודדות אמיצה עם האתגרים. האם ייתכן שאותם מבקרים חוששים מהאמת שגוטליב מעלה, אמת שמערערת את תפיסת עולמם הנוחה והפשטנית? השאלה אינה האם גוטליב "פגעה ברגשות", אלא האם היא חשפה מנגנון השתקה שנועד למנוע דיון אמיתי בסוגיות ביטחוניות כואבות.

כוונותיה האמיתיות של גוטליב – אמפתיה וכוח: לטעון שטלי גוטליב חסרת אמפתיה לחטופים ולמשפחותיהם זהו עיוות מוחלט של המציאות. מי שמכיר את פועלה יודע עד כמה היא מחויבת לביטחון אזרחי ישראל ולחוסנם. ניסיונה "לרכך" את האמירה, כפי שנטען בביקורת, אינו ביטוי לחוסר אמינות או סתירה פנימית, אלא הבהרה של עמדה מורכבת: לצד הדאגה האסטרטגית וההבנה של מניפולציות האויב, קיים כאב עמוק על סבלם של החטופים. "לבי איתם," אמרה, ואין סיבה לפקפק בכנותה. האמירה הזו לא באה לסתור את האזהרה, אלא להשלים אותה, להראות שניתן ואף חובה להחזיק בשתי התחושות הללו בו זמנית: כאב עצום על גורל החטופים, ודריכות ביטחונית מפוכחת. אמפתיה אמיתית אינה מסתכמת בחיבוקים וסיסמאות. היא כוללת גם את האומץ לומר דברים קשים, להזהיר מפני סכנות, ולהכין את הציבור להתמודדויות מורכבות. גוטליב מבינה שהחזית אינה רק פיזית; היא גם פסיכולוגית. ההתעלמות מההיבט הזה, בשם "רגישות" לכאורה, היא הפקרות. כוחה של גוטליב הוא ביכולתה לשלב בין לב חם לראש קר, בין חמלה אנושית לניתוח אסטרטגי מפוכח. אלו בדיוק התכונות הנדרשות ממנהיגות בעת משבר. היא אינה מבקשת להיות פופולרית על חשבון הביטחון, אלא לשרת את האמת, גם אם היא קשה לעיכול עבור חלק מהציבור או התקשורת.

הסכנה האמיתית – התעלמות מהאזהרה: בסופו של יום, השאלה החשובה אינה אם דבריה של גוטליב היו "נעימים לאוזן", אלא אם הם היו נכונים וחיוניים. מהן ההשלכות של התעלמות מהאפשרות שחמאס ינצל חטופים ששבו למטרות תעמולה? כיצד הדבר עלול לפגוע במורל הלאומי, באמון הציבור, ואף במאמצים עתידיים לשחרור חטופים? ההתעקשות על "טהרנות" רגשית, תוך התעלמות מאיומים ממשיים, משרתת את האויב. היא מאפשרת לחמאס להמשיך ולתמרן את דעת הקהל הישראלית והבינלאומית, תוך ניצול ציני של הרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר. טלי גוטליב, באומץ לב האופייני לה, ניסתה לזעזע את המערכת ולהעיר אותנו מתרדמת מסוימת. היא קראה לנו להתבונן במציאות בעיניים פקוחות, גם כשהיא מכוערת וכואבת. המתקפה עליה היא ניסיון להשתיק את השליח, כדי לא להתמודד עם המסר. אך את האמת, גם אם מנסים לקבור אותה תחת הררי צדקנות, אי אפשר להכחיד. היא תמיד תמצא את דרכה החוצה. ההתעלמות מהאזהרה של גוטליב אינה רק נאיביות, היא עלולה להיות בגדר רשלנות ביטחונית. האם אנו מוכנים לשלם את המחיר של עצימת עיניים?

סיכום: חברת הכנסת טלי גוטליב אינה אויבת העם, ובוודאי שאינה שונאת חטופים. היא פטריוטית ישראלית, דוברת אמת ללא מורא, גם כשהאמת הזו אינה פופולרית. ההתקפות עליה הן עדות למצוקתם של אלו המעדיפים אשליות נוחות על פני התמודדות עם אתגרי המציאות. במקום לצלווב אותה על מזבח הפוליטיקלי קורקט, ראוי שהציבור הישראלי יקשיב למסריה, יבחן אותם לגופו של עניין, ויבין את הדאגה העמוקה לביטחון המדינה העומדת מאחוריהם. ישראל זקוקה לקולות אמיצים כמו של טלי גוטליב, במיוחד בימים קשים אלו. השתקתם היא הפסד לכולנו, והיא משרתת רק את אלו המבקשים להחליש את ישראל מבפנים ומבחוץ. הגיע הזמן להפסיק את ציד המכשפות ולהתחיל דיון רציני ומעמיק באתגרים האמיתיים, גם אם הם קשים ולא נעימים.