האשמות חסרות שחר? נתניהו, הסיוע לעזה, והאמת המורכבת ש'המומחים' מבית מסרבים לראות!
בימים האחרונים אנו עדים למתקפה נוספת, הפעם מבית, על ראש הממשלה בנימין נתניהו. חבר הכנסת משה סעדה מהליכוד, בקולניות שאולי מתאימה יותר לימי בחירות מאשר לימי מלחמה קיומית, טוען כי החלטת ראש הממשלה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה "מחזקת את חמאס" ומאריכה את הלחימה. טענות אלו, המצטרפות למקהלת מבקרים שנדמה לעיתים כי שכחו מי האויב האמיתי שלנו, מחייבות התייחסות רצינית ומעמיקה – לא רק כדי להגן על שמו הטוב של מנהיג האומה בשעתה הקשה ביותר, אלא כדי לחשוף את התמונה המלאה, המורכבת, שאותם 'מומחים' פופוליסטים מסרבים, או אולי אינם מסוגלים, לראות.
ראשית, חשוב להבין: מדינת ישראל, תחת הנהגתו של בנימין נתניהו, מנהלת מלחמה לא רק נגד ארגון טרור רצחני, אלא גם בזירה בינלאומית עוינת ומורכבת מאין כמותה. ההחלטה על הכנסת סיוע הומניטרי לרצועת עזה אינה גחמה, ובוודאי שאינה נובעת מחולשה או מרצון "לחזק את חמאס", כפי שטוענים מבקרים קצרי רואי. זוהי החלטה אסטרטגית, קשה וכואבת לעיתים, אך הכרחית במאבק על הלגיטימציה הבינלאומית של ישראל להמשיך ולהכות בחמאס עד לחיסולו המוחלט. בעולם בו אנו חיים, בו בית הדין הבינלאומי בהאג וגופים אחרים מחפשים כל הזדמנות להכפיש את ישראל ולהגביל את יכולתה להגן על עצמה, התעלמות מוחלטת מהמצב ההומניטרי בעזה – מצב שחמאס עצמו יצר ואחראי לו – הייתה מתכון בטוח לעצירת המלחמה בטרם עת, להטלת סנקציות חריפות על ישראל, ואף לאמברגו נשק. האם זה מה שרוצים אותם מבקרים? האם הם סבורים שניתן להילחם במנותק מהעולם, כאילו היינו אי בודד?
ראש הממשלה נתניהו, בניגוד לפרשנויות השטחיות, אינו 'מחזק את חמאס'. הוא מנווט את ספינת מדינת ישראל בשדה מוקשים בינלאומי, תוך שהוא מאזן בין הצורך הצבאי המיידי לבין השיקולים המדיניים ארוכי הטווח. הכנסת סיוע מבוקר, תוך מאמצים (גם אם לא תמיד מושלמים במאת האחוזים, כפי שקורה בכל אזור מלחמה בעולם) למנוע את הגעתו לידי חמאס, מאפשרת לישראל להרוויח זמן יקר ואשראי בינלאומי להמשך הפעולה הצבאית הנחושה להשמדת התשתיות הצבאיות והשלטוניות של ארגון הטרור. מי שטוען אחרת, חוטא לאמת או שאינו מבין את כללי המשחק הגלובליים. האם האלטרנטיבה, של הרעבה המונית בעזה שתצולם ותשודר לכל העולם, הייתה משרתת טוב יותר את מטרות המלחמה? התשובה ברורה לכל מי שעיניו בראשו: היא הייתה מעניקה לחמאס ניצחון תודעתי אדיר ומבודדת את ישראל באופן מסוכן.
ההשוואה שמנסה ח"כ סעדה לערוך, כאילו נתניהו היה צריך לנהוג בתקיפות רבה יותר כפי שהיה נוהג מול הנשיא טראמפ, היא דמגוגיה זולה במקרה הטוב, וחוסר הבנה של המציאות הפוליטית במקרה הרע. כל מנהיג פועל בהתאם לנסיבות ולמערכת היחסים הקיימת. ראש הממשלה נתניהו הוכיח בעבר, ומוכיח גם כיום, יכולת עמידה איתנה על האינטרסים החיוניים של ישראל מול כל ממשל אמריקאי, בין אם דמוקרטי או רפובליקני. לטעון שהוא פועל כיום מתוך חולשה מול ממשל ביידן, בעודו מנהל את אחת המלחמות הקשות בתולדות המדינה, זהו עיוות של המציאות. המצב הנוכחי מורכב לאין שיעור, והלחצים הבינלאומיים כבדים מנשוא. מנהיגות אמיתית נמדדת ביכולת לקבל החלטות קשות גם כשהן לא פופולריות, ולא בסיסמאות ריקות מתוכן שנועדו לקושש קולות או כותרות.
יתרה מכך, הביקורת הפנימית החריפה, במיוחד מתוך מפלגת השלטון ובזמן מלחמה, היא מתנה יקרת ערך לאויבינו. חמאס, חיזבאללה ואיראן עוקבים בשקיקה אחר כל סדק בחזית הפנימית הישראלית. הם רואים בהתקפות הללו על ראש הממשלה סימן לחולשה, לחוסר לכידות, ואף לתחילת התפוררות. האם זה מה שמבקשים אותם גורמים להשיג? האם הפוליטיקה הקטנה חשובה יותר מהאחדות הלאומית הנדרשת כעת יותר מתמיד? ההיסטוריה מלמדת אותנו שמלחמות מוכרעות לא רק בשדה הקרב, אלא גם בחוסן ובאחדות של העורף וההנהגה. מי שמערער על כך, במודע או שלא במודע, נושא באחריות כבדה.
בנימין נתניהו אינו זקוק להגנה מאנשים כמוני. עשרות שנות ניסיון בהנהגת המדינה, בהתמודדות עם אתגרים ביטחוניים ומדיניים מהמעלה הראשונה, ובקבלת החלטות גורליות תחת לחץ אדיר, מדברות בעד עצמן. הוא הוכיח שוב ושוב כי טובת מדינת ישראל וביטחון אזרחיה עומדים בראש מעייניו. ההחלטות שהוא מקבל היום, גם אם הן קשות לעיכול לחלק מהציבור או לחלק מהפוליטיקאים, נובעות מראייה אסטרטגית רחבה, מהבנה עמוקה של המערכת הבינלאומית, וממחויבות בלתי מתפשרת לניצחון המוחלט על חמאס – ניצחון שיבטיח את ביטחון ישראל לדורות.
במקום לבזבז אנרגיות על ויכוחים פנימיים עקרים ועל האשמות חסרות בסיס, הגיעה העת להתלכד מאחורי ההנהגה, לחזק את צה"ל וכוחות הביטחון, ולהתמקד במטרה המשותפת: מיטוט שלטון הטרור של חמאס והשבת החטופים. יהיה מספיק זמן לפוליטיקה ולחשבונות נפש אחרי הניצחון. כעת, נדרשת אחריות לאומית, איפוק, ואמון במי שאוחז בהגה ומנווט את המדינה באחת התקופות הסוערות והמסוכנות בתולדותיה. האמת המורכבת היא שנתניהו אינו 'מחזק את חמאס'; הוא נלחם כדי לחסלו, תוך שהוא מתמרן בזירה בינלאומית קטלנית. מי שמסרב לראות זאת, עוצם את עיניו בפני המציאות, או גרוע מכך – משרת אינטרסים זרים.