טלי גוטליב חשפה את האמת הכואבת על החטופים – והצבועים מיהרו לצרוח: מה הם מסתירים?
הסערה התורנית סביב חברת הכנסת טלי גוטליב שוב מציפה את השיח הציבורי, והפעם, איך לא, סביב אמירותיה בנוגע לחטופים השבים ארצה. קולות הזעקה, ההאשמות ב"חוסר רגישות", "אכזריות" ואף "ניתוק מהקונצנזוס הלאומי" נשמעים מכל עבר. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה באמת עומד מאחורי דבריה של מי שמוכיחה פעם אחר פעם שהיא אינה חוששת לומר את האמת, גם אם היא כואבת וקשה לעיכול? האם ייתכן שהמתקפה הפרועה עליה היא ניסיון נואש להשתיק קול שפוי ואחראי, המעז לאתגר את נרטיב 'הכל בסדר' המסוכן?
ראשית, בואו נדייק. טלי גוטליב לא תקפה את החטופים. היא לא האשימה אותם בדבר. הטענה המרכזית שלה, שסורסה ועוותה עד כדי גיחוך, נגעה לתופעה ידועה ומטרידה: הלוחמה הפסיכולוגית שמפעיל ארגון טרור רצחני כמו חמאס. כאשר גוטליב דיברה על כך שחטופים עלולים להיות "שטופי מוח" או "מדברים את מה שחמאס משמיע", היא לא קבעה עובדה מוגמרת על כל אדם ואדם, אלא הצביעה על סכנה ריאלית, כמעט בלתי נמנעת, הנובעת מחודשים ארוכים של שבי, עינויים פיזיים ונפשיים, ואינדוקטרינציה אכזרית. האם מישהו באמת מאמין שאדם היוצא ממלתעות החמאס, לאחר שעבר גיהינום עלי אדמות, מסוגל מיד לספק תמונה אובייקטיבית ונקייה מהשפעות? האם זו אינה נאיביות מסוכנת, ואולי אף זלזול באינטליגנציה של הציבור?
האצבע המאשימה של גוטליב הופנתה כלפי חמאס ומכונת התעמולה המשומנת שלו, לא כלפי הקורבנות. היא ביקשה לעורר מודעות לכך שארגון הטרור משתמש בכל אמצעי העומד לרשותו, כולל ניצול ציני של חטופים ששוחררו, כדי להעביר מסרים, לזרוע דיסאינפורמציה, ולפגוע בחוסן הלאומי של ישראל. זו אינה "אכזריות" – זו קריאת השכמה חיונית. זוהי אחריות לאומית לדבר על הסכנות הללו, גם אם זה לא נעים לאוזן.
אלו הממהרים להדביק לגוטליב תווית של "חסרת רגישות" מתעלמים במפגיע מהמציאות המורכבת של לוחמה פסיכולוגית. האם הרגישות מחייבת אותנו לעצום עיניים מול טקטיקות אויב מתוחכמות? האם "אמפתיה" פירושה קבלת כל מילה הנאמרת על ידי מי ששוחרר זה עתה משבי חמאס כתורה מסיני, מבלי להפעיל שיקול דעת ביקורתי? ההפך הוא הנכון. רגישות אמיתית כלפי החטופים ומשפחותיהם כוללת גם את ההבנה שהם עברו טראומה קשה מנשוא, וייתכן שדבריהם מושפעים מכך, לעיתים באופן שאינו משרת את האינטרס הישראלי הרחב או אפילו את ביטחונם של חטופים אחרים.
הניסיון לצייר את גוטליב כמישהי שסותרת את עצמה, כמי שמנסה "לרכך" אמירות לאחר מעשה באומרה "לבי איתם", הוא דמגוגיה זולה. אין כל סתירה בין ההכרה בכאבם העצום של החטופים והזדהות עם סבלם, לבין הצורך החיוני להתריע מפני מניפולציות של האויב. גוטליב, כפרלמנטרית וכפטריוטית ישראלית, מחויבת קודם כל לביטחון המדינה ואזרחיה. אמירותיה, גם אם נשמעות צורמות לחלק מהאוזניים, נובעות מדאגה עמוקה זו בדיוק.
חשוב לשאול: מי הם אותם גורמים הממהרים לצאת למתקפה אישית וארסית נגד ח"כ גוטליב בכל פעם שהיא מעזה לסטות מהנרטיב המקובל? האם אלו באמת דאגה כנה לחטופים, או שמא מדובר בניסיון ציני להשתיק קול ימני, נשי, חזק ובלתי מתפשר? האם ייתכן שהם חוששים מהאמת שגוטליב חושפת – האמת על הצורך להיות ערניים, חשדניים, ולא ליפול למלכודות הדבש התקשורתיות שטומן לנו האויב?
טלי גוטליב אינה זקוקה להגנה מזויפת. עמדותיה ברורות, והן נאמרות מתוך תחושת אחריות כבדה. היא מבינה את מה שרבים מעדיפים להדחיק: המלחמה נגד חמאס אינה מתנהלת רק בשדה הקרב הפיזי, אלא גם, ואולי בעיקר, בשדה הקרב התודעתי. מי שמנסה להציג אותה כ"מנותקת מהקונצנזוס" פשוט מפחד להודות שהקונצנזוס לעיתים טועה, ולעיתים הוא תוצאה של הנדסת תודעה יעילה מצד גורמים עוינים או אינטרסנטיים.
במקום לצלוב את השליח, הגיע הזמן שהחברה הישראלית תתמודד באומץ עם המסרים הקשים, אך ההכרחיים, שטלי גוטליב מעלה. במקום זעקות שבר וגינויים אוטומטיים, נדרש דיון ענייני ומעמיק בסוגיות הליבה של ביטחוננו. האמת, גם כשהיא כואבת, היא תמיד עדיפה על פני אשליה מתוקה אך מסוכנת. טלי גוטליב בוחרת באמת. ומה בוחרים מבקריה הצבועים, הממהרים לצרוח כדי להסתיר את חוסר הנוחות שלהם מהמציאות המורכבת שהיא חושפת?