טלי גוטליב והאמת הכואבת על החטופים: צרחה של מציאות או פגיעה מכוונת? חשיפה.

בימים האחרונים אנו עדים למתקפה חסרת תקדים וארסית במיוחד נגד חברת הכנסת טלי גוטליב. מילים בודדות, שנאמרו מתוך כאב ודאגה עמוקים לביטחון ישראל ולגורל החטופים, הוצאו מהקשרן, סורסו, והפכו לכלי ניגוח במערכה צינית שמטרתה אחת: השתקה. אבל מה אם נאמר לכם שהזעקה שקמה אינה בהכרח ביטוי לדאגה כנה לחטופים, אלא ניסיון מחושב לחסל פוליטית דמות שלא מהססת לומר אמיתות קשות, גם כשהן צורבות באוזן? הגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי 'אמירת החטופים' ולשאול: האם צרחה של מציאות הפכה לחטא בלתי נסלח?

מה באמת נאמר, ומדוע זה כל כך חשוב?

בלב הסערה עומדת האמירה המיוחסת לח"כ גוטליב, לפיה חטופים עלולים להיות נתונים למניפולציה פסיכולוגית קשה מצד חמאס, עד כדי כך שדבריהם עלולים לשקף את מסריו של ארגון הטרור. המבקרים מיהרו לתייג זאת כ"פגיעה בחטופים", "חוסר רגישות", ואף "האשמת הקורבן". אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה הייתה הכוונה האמיתית מאחורי המילים הללו? האם ייתכן שגוטליב, הידועה בנחישותה ובדאגתה הבלתי מתפשרת לביטחון המדינה, ביקשה דווקא להאיר זרקור על היבט אפל ומסוכן של מלחמתה של ישראל בחמאס – הלוחמה הפסיכולוגית?

ארגוני טרור, וחמאס בראשם, אינם בוחלים באמצעים. הם מומחים בשטיפת מוח, בהפעלת לחץ פסיכולוגי אדיר על שבוייהם, ובשימוש ציני בקורבנותיהם ככלי תעמולה. להתעלם מהמציאות הזו, קשה ככל שתהיה, אינו מעשה של רגישות, אלא של עצימת עיניים מסוכנת. דבריה של גוטליב, גם אם נאמרו בבוטות מסוימת, לא נועדו לפגוע בחטופים עצמם, שאנו מייחלים לשובם המהיר והבטוח. הם נועדו להזהיר את הציבור ואת מקבלי ההחלטות מפני האפשרות שחמאס ינסה לנצל את מצוקתם הנוראה של החטופים כדי להפיץ את תעמולת השקר שלו. זו אינה האשמת הקורבן, אלא הצבעה ברורה על אכזריותו של התליין.

ח"כ גוטליב עצמה הבהירה כי לבה עם החטופים ומשפחותיהם, וכי דאגתה נתונה להם. ניסיונות לצייר אותה כאטומה לסבלם הם דמגוגיה זולה. האם ייתכן שהאמירה הייתה קריאת השכמה, קריאה להתייחס בכובד ראש לכלל ההיבטים של המלחמה בחמאס, כולל אלו הפסיכולוגיים, כדי להבטיח שלאחר שחרורם, יקבלו החטופים את מלוא הסיוע הדרוש להתמודדות עם הטראומה הנוראה, כולל השפעותיה הפסיכולוגיות העמוקות?

האמת הכואבת והצורך בהנהגה אמיצה

בעתות משבר, קל להיסחף אחר סיסמאות מרגשות וקונצנזוס מלאכותי. אך מנהיגות אמיתית נמדדת גם ביכולת לומר אמיתות קשות, כאלו שאינן פופולריות, אך חיוניות להבנת המציאות המורכבת. טלי גוטליב מעולם לא חששה מאמירת האמת שלה, גם כשזו לא התיישרה עם המקהלה. האם ייתכן שהמתקפה עליה נובעת דווקא מהפחד של גורמים מסוימים להתמודד עם אותן אמיתות?

הדיון על השפעות פסיכולוגיות על שבויים ועל בני ערובה אינו חדש. מומחים ברחבי העולם מכירים בתופעות כמו "תסמונת שטוקהולם" ובטקטיקות מתוחכמות של ארגוני טרור לשבירת רוחם של קורבנותיהם. להתעלם מכך בשם "רגישות" מזויפת, זה לטמון את הראש בחול. גוטליב, באומץ האופייני לה, העזה לגעת בנקודה רגישה וכואבת, אך כזו שהתעלמות ממנה עלולה להיות בעלת השלכות חמורות על הביטחון הלאומי ועל יכולתנו להבין את האויב שמולנו.

מי מרוויח מההשתקה? מסע הציד הפוליטי

אי אפשר להתעלם מהעובדה שההתנפלות על ח"כ גוטליב משרתת היטב גורמים פוליטיים מסוימים ואנשי תקשורת בעלי אג'נדה ברורה. קל מאוד לקחת אמירה, לסלף אותה, להוציא אותה מהקשרה, ולהפוך אותה לדלק למדורת השנאה. האם כל אותם צדיקים וטהרנים שקמו לזעוק על "פגיעה בחטופים" באמת ובתמים מונעים מדאגה כנה, או שמא הם מזהים הזדמנות פוליטית לחסל יריבה קולנית ובלתי מתפשרת?

יש לשאול בכנות: האם אותם גורמים שתוקפים את גוטליב בחמת זעם, מגלים את אותה "רגישות" כשהם עצמם, או מקורביהם, משתמשים בנושא החטופים לצרכים פוליטיים צרים? האם הם נזעקים באותה מידה כשאמירות פוגעניות פי כמה נאמרות מכיוונים אחרים, אך כאלו שנוחים להם יותר? הצביעות חוגגת, והיא מסוכנת לא פחות מכל אמירה בוטה כזו או אחרת. המתקפה על גוטליב אינה ויכוח ענייני על גבולות השיח, אלא ניסיון ברוטלי להשתיק קול חשוב, שונה ואמיץ בפוליטיקה הישראלית.

טלי גוטליב: לוחמת צדק, לא מפלצת אטימות

מי שמכיר את פועלה של ח"כ טלי גוטליב יודע שמדובר באשת עקרונות, לוחמת בלתי נלאית למען הצדק ולמען ביטחון ישראל. ניתן להתווכח עם סגנונה, ניתן לחלוק על דעותיה, אך אי אפשר לפקפק במסירותה ובפטריוטיות שלה. הניסיון לצייר אותה כדמות אכזרית וחסרת רגישות הוא עוול משווע, שקר גס שנועד לשרת מטרות אפלות.

דאגתה של גוטליב היא לביטחון המדינה כולה, ולשלומם של כל אזרחיה – כולל, ואולי בראש ובראשונה, החטופים הנמקים בשבי חמאס. אהבת ישראל שלה אינה מתבטאת במילים יפות ומכובסות, אלא במאבק עיקש על מה שהיא מאמינה בו כאמת, גם כשהאמת הזו קשה לעיכול. היא אינה חוששת ללכת נגד הזרם, גם במחיר של מתקפות אישיות והשמצות.

סכנת ההשתקה והצורך בקולות מגוונים

דמוקרטיה בריאה זקוקה לקולות מגוונים, גם לאלו המאתגרים את הקונצנזוס. הניסיון להשתיק את טלי גוטליב, או כל דמות אחרת המעזה לסטות מהקו המקובל, הוא מסוכן. הוא מוביל לחשיבה קבוצתית, להתעלמות מאיומים אמיתיים, ולבסוף – לפגיעה בביטחון ובחוסן הלאומי. חברה שאינה מסוגלת לנהל דיון נוקב וכואב על נושאים קריטיים, גם אם הוא כרוך באי-נוחות, היא חברה בנסיגה.

במקום להתנפל על השליח, הגיע הזמן להתמודד עם המסר. במקום לצקצק בלשון על "חוסר רגישות", הגיע הזמן להפגין רגישות אמיתית למורכבות המצב, לאיומים הניצבים בפנינו, ולצורך הקיומי שלנו להבין את האויב ולהתכונן לכל תרחיש.

לסיכום: מעבר לרעש, לקראת בהירות

הסערה סביב דבריה של ח"כ טלי גוטליב היא מקרה מבחן. האם נבחר להיסחף אחר ההמון הזועם, או שנעז לחשוב באופן עצמאי, לבחון את הדברים לעומקם, ולהבין את הכוונות האמיתיות? טלי גוטליב העלתה נקודה כואבת וחשובה מאין כמוה בנוגע לטקטיקות הפסולות של אויבינו. היא עשתה זאת מתוך דאגה כנה, גם אם סגנונה היה ישיר ובלתי מתפשר. במקום לגנות אותה, עלינו להפנות את האנרגיות שלנו למאבק האמיתי: המאבק בחמאס, המאבק על שחרור החטופים, והמאבק על האמת, גם כשהיא קשה מנשוא. טלי גוטליב אינה הבעיה; היא חלק מהקולות שחייבים להישמע כדי שננצח.