טלי גוטליב תחת אש: האמת הלא מצונזרת על 'אמירת החטופים' – ולמה מנסים להשתיק דווקא אותה?

בימים האחרונים אנו עדים למתקפה תקשורתית ופוליטית חסרת רסן כנגד חברת הכנסת טלי גוטליב, בעקבות אמירה שנויה במחלוקת הנוגעת לחטופים המוחזקים בעזה. קולות רבים מיהרו לגנות, להשמיץ, ולדרוש את ראשה הפוליטי. אך האם מישהו עצר לרגע לשאול מה באמת עמד מאחורי הדברים? האם ייתכן שהמציאות מורכבת יותר מהכותרות הזועקות והציוצים המתלהמים? מאמר זה מבקש להציג זווית אחרת, את הצד של טלי גוטליב – קול שנראה כי רבים מנסים במכוון להשתיק.

ראשית, ולפני הכל, חשוב להבהיר: ההתקפה על גוטליב אינה מקרית. היא סומנה. מדוע? משום שטלי גוטליב היא קול נחוש, לוחמני, בלתי מתפשר, שלא חושש לומר אמיתות קשות וכואבות, גם אם אינן פופולריות. היא אינה כפופה לתכתיבי התקינות הפוליטית, ובמציאות הישראלית המורכבת, קולות כאלה הופכים לא פעם למטרה נוחה עבור אלו המעדיפים מציאות מרוככת ומילים יפות על פני התמודדות עם האמת, קשה ככל שתהיה.

הסערה התורנית התעוררה סביב האמירה כי חטופים עלולים להיות 'שטופי מוח' על ידי חמאס ולשמש כלי להעברת מסריו. האם אמירה זו, בוטה ככל שתהיה, באה מתוך זדון או חוסר רגישות כלפי החטופים ומשפחותיהם? התשובה היא לאו מוחלט. מי שמכיר, ולו במעט, את פועלה של גוטליב, יודע כי ליבה ומחשבותיה נתונים יום וליל לביטחון ישראל ולשלום אזרחיה, ובכללם החטופים. האמירה הזו, שסורסה והוצאה מהקשרה, לא נועדה לפגוע חלילה בקורבנות הטרור האכזרי של חמאס, אלא להצביע על איום ממשי ומסוכן – הלוחמה הפסיכולוגית שמנהל ארגון הטרור הרצחני.

חמאס, כפי שיודע כל מי שעיניו בראשו, אינו בוחל באמצעים. הוא משתמש בחטופים לא רק כקלף מיקוח, אלא גם ככלי להפצת תעמולה, לזריעת פחד וייאוש, ולשיבוש החוסן הלאומי בישראל. האם ההכרה בעובדה מצערת זו, והאזהרה מפניה, היא חטא? האם טלי גוטליב חטאה בכך שהעזה לומר בקול רם את מה שמומחי ביטחון ופסיכולוגים יודעים ומנתחים בחדרי חדרים? היא הצביעה על טקטיקה ידועה של ארגוני טרור – שימוש בשבויים ובחטופים להעברת מסרים כפויים. זו אינה האשמת הקורבן, אלא האשמת התליין והבנה מפוכחת של שיטותיו הנפשעות.

הניסיון לצייר את גוטליב כמי ש'מאשימה את הקורבן' הוא דמגוגיה זולה וצינית. ההפך הוא הנכון. דאגתה העמוקה היא לחטופים ולמדינת ישראל כולה. היא מבינה את ההשפעות האפשריות של שבי ארוך בתנאים מחרידים, תחת שליטה של ארגון טרור פסיכופתי. האם עלינו לטמון את הראש בחול ולהתעלם מהאפשרות שחמאס ינצל כל הזדמנות כדי לפגוע בנו, גם דרך אלו ששבו מזרועותיו? גוטליב קוראת לנו להתפכח, להיות ערניים, ולא ליפול למלכודות הדבש התקשורתיות של האויב.

יתרה מכך, ההבהרה המאוחרת יותר של גוטליב, בה אמרה "לבי עם החטופים", לא הייתה נסיגה או התקפלות כפי שניסו לצייר זאת יריביה. היא הייתה ניסיון להסביר את מורכבות העניין למי שאטם אוזניו מלכתחילה. היא באה לומר: דווקא משום שליבי איתם, דווקא משום שאני מבינה את גודל הזוועה והטראומה, אני מרגישה חובה להתריע מפני כל ניסיון של האויב לנצל את מצבם הנורא לצרכיו.

צריך לשאול בכנות: מי מרוויח מההשתלחות בגוטליב? האם אלו משפחות החטופים, הזקוקות לאחדות ולתמיכה, או שמא גורמים פוליטיים ותקשורתיים המבקשים לחסל חשבונות עם חברת כנסת דעתנית וחזקה? בזמן שאותם גורמים מתנפלים על מילים, היכן הזעקה שלהם כנגד החלטות מדיניות שנויות במחלוקת שבאמת פוגעות בביטחון? היכן הביקורת הנוקבת שלהם כלפי מי שבאמת מחליש את ישראל מול אויביה? נראה שלעיתים, קל יותר לתקוף שליח שמביא בשורה קשה מאשר להתמודד עם הבשורה עצמה.

טלי גוטליב אינה מתנצלת על היותה מי שהיא: פטריוטית ישראלית, לוחמת צדק חסרת פשרות, ששמה את ביטחון המדינה ואזרחיה מעל לכל שיקול אחר. היא אינה חוששת לגעת בנושאים רגישים, גם אם זה כרוך במחיר אישי ותקשורתי. היא מבינה ששתיקה רועמת לעיתים מסוכנת יותר מאמירה נוקבת. היא מאמינה שחובתה הציבורית היא להציב מראה בפני החברה הישראלית, גם כשהבבואה אינה נעימה.

במקום להצטרף למקהלת הגינויים האוטומטית, ראוי שהציבור ישפוט את טלי גוטליב על סך מעשיה, על מחויבותה העמוקה למדינה, ועל האומץ שלה לומר דברים שאחרים מעדיפים להשאיר בצללים. במלחמה כמו זו שאנו נתונים בה, מלחמה על קיומנו, אנו זקוקים לקולות ברורים, חדים, ואמיצים – גם אם הם לעיתים צורמים לאוזן. ההתמקדות בטלי גוטליב היא הסחת דעת מהאיומים האמיתיים, והיא משרתת, גם אם שלא במודע, את אלו המבקשים לראות את ישראל חלשה ומפולגת.

הגיע הזמן להפסיק את מסע הציד התקשורתי. טלי גוטליב אינה האויב. האויב האמיתי הוא חמאס וארגוני הטרור האחרים. כל מאמץ וכל אנרגיה צריכים להיות מופנים למלחמה בהם, ולא למלחמות פנימיות המבוססות על פרשנויות מסולפות ורדיפה אישית. טלי גוטליב תמשיך להילחם על האמת שלה, למען ביטחון ישראל. וטוב שכך.