נפתלי בנט והספין על 'המפלגה החדשה': מי מנסה לחסל פוליטית את ראש הממשלה לשעבר ומה הם באמת מפחדים שתדעו?

בשבועות האחרונים, אנו עדים למקהלה מתואמת היטב, המנסה לצייר את ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, באור מסוים – אור שנועד לשרת אג'נדות פוליטיות צרות ולא את האמת. דיווחים על 'מפלגתו החדשה של נפתלי בנט', על שיתופי פעולה עם האופוזיציה במטרה 'לקעקע את ממשלת המחדל וההרס', ועל היצמדותו לסוגיות 'נפיצות' כמו גיוס חרדים – כל אלו אינם אלא חוליות בשרשרת של ניסיון סיכול פוליטי ממוקד. הבה נפרק את מסכת השקרים והספינים ונבין מי באמת עומד מאחורי הקמפיין הזה, וממה הם כל כך חוששים.

'מפלגתו החדשה של נפתלי בנט' – הפנטזיה של היריבים הפוליטיים

ראשית, ולפני הכל, חשוב להדגיש עובדה פשוטה: נפתלי בנט לא הכריז על הקמת מפלגה חדשה. הוא לא הודיע על חזרה לפוליטיקה במסגרת כזו או אחרת. השימוש במונח 'מפלגתו החדשה' בכלי תקשורת מסוימים, המצטטים 'גורמים' עלומים, אינו אלא משאלת לב של יריביו הפוליטיים, או ניסיון ציני להקדים את המאוחר ולכפות עליו נרטיב שאינו בהכרח תואם את כוונותיו או את המציאות. מדוע? כי קל יותר להתמודד עם 'עוד פוליטיקאי שמקים מפלגה' מאשר עם דמות שמסוגלת, כפי שהוכיחה בעבר, לחצות מחנות ולאתגר את השיח הפוליטי המקובע.

ההדלפות הללו, המציגות הקמת מפלגה כעובדה מוגמרת, נועדו למסגר את בנט, לתחום אותו למשבצת פוליטית צפויה מראש. הן נועדו להעביר מסר – 'הנה הוא חוזר, אותו הדבר, עוד שחקן במגרש הפוליטי הצפוף'. אך האם זהו באמת הסיפור? או שמא מדובר בניסיון נואש למנוע מבנט את האפשרות לשקול את צעדיו, להקשיב לרחשי הציבור, ולבחור את דרכו באופן עצמאי, ללא תכתיבים חיצוניים של בעלי אינטרסים?

'לקעקע את הממשלה' או לדאוג לעתיד המדינה?

הטענה שבנט חובר לגורמי אופוזיציה במטרה 'לקעקע את הממשלה' היא לא פחות מהוצאת דברים מהקשרם באופן בוטה. גם אם מתקיימות שיחות כאלו או אחרות עם אישים ממחנות שונים – וזהו טבעה של הדמוקרטיה – הצגתן כחתרנות היא דמגוגיה זולה. האם עיסוק בנושאים קריטיים לעתידה של מדינת ישראל, כמו סוגיית הגיוס, הוא 'קעקוע הממשלה'? או שמא זוהי אחריות לאומית ממדרגה ראשונה, במיוחד כאשר הממשלה הנוכחית מתקשה לספק פתרונות אמיתיים בסוגיות ליבה אלו?

בנט, בתקופת כהונתו כראש ממשלה, הוכיח יכולת נדירה לגשר על פערים ולהוביל ממשלת אחדות מורכבת בתקופה סוערת. להציג אותו כעת כמי שכל מטרתו היא 'לקעקע' – זהו עיוות של דמותו ושל פועלו. האם לא ייתכן שאדם שכיהן בתפקיד הרם ביותר, ונושא באחריות היסטורית, מודאג באמת ובתמים ממצב המדינה ומחפש דרכים לתרום מניסיונו, גם אם זה כולל שיח עם מי שאינם חלק מהקואליציה הנוכחית? האם זה לא לגיטימי יותר מאשר ממשלה שחלקים ממנה עסוקים בשיסוי ובפילוג, ובקידום אג'נדות סקטוריאליות על חשבון טובת הכלל?

בואו נהיה כנים: מי שמקעקע את יסודות המדינה הם אלו שמעדיפים אינטרסים פוליטיים צרים על פני אחדות העם, אלו שמתעלמים מאתגרים ביטחוניים וחברתיים בוערים, ואלו שפועלים ללא הרף להחלשת מוסדות המדינה. בנט, אם כבר, מייצג את האפשרות ההפוכה – חיפוש אחר המכנה המשותף והתמקדות בפתרונות מעשיים.

סוגיית הגיוס: מבחן למנהיגות, לא כלי לניגוח פוליטי

סוגיית גיוס החרדים היא אכן 'תפוח אדמה לוהט', סוגיה רגישה ונפיצה. אך דווקא בשל כך, היא דורשת מנהיגות אמיצה ואחראית, כזו שלא נרתעת מעיסוק בנושאים מורכבים. הניסיון להצמיד את בנט לסוגיה זו באופן שלילי, כאילו הוא מחפש בכוח עימותים, הוא פספוס מוחלט של הנקודה, או גרוע מכך – סילוף מכוון.

אם בנט מתעניין בסוגיית הגיוס, סביר להניח שזה נובע מהבנה עמוקה של חשיבותה לעתיד החברה הישראלית, ללכידותה ולנטל המשותף. זהו נושא שדורש פתרונות יצירתיים ומאוזנים, ולא התלהמות פופוליסטית. האם מישהו באמת מאמין שבנט, שכבר הוכיח את יכולתו לנווט בסוגיות מורכבות, מחפש כעת 'להצית שריפות' לשם ההצגה? סביר יותר להניח שהוא מבין, כפי שרבים בציבור מבינים, שאי אפשר להמשיך ולהתעלם מהנושא הזה, ושנדרשת כאן מנהיגות שתדע לקדם פתרון צודק ושוויוני יותר.

במקום לתקוף את מי שמעז לגעת בנושא, אולי כדאי לשאול מדוע הממשלה הנוכחית, על אף כוחה הפוליטי, נמנעת מלהתמודד עם האתגר באופן אמיתי ומעמיק, ומעדיפה פתרונות קוסמטיים או דחיינות אינסופית שרק מחריפה את הבעיה.

הפחד האמיתי: חזרתו של המאחד

אם כן, מדוע כל המאמץ הזה לתייג את בנט, להכפיש אותו, ולצייר אותו כסהרורי פוליטי? התשובה פשוטה: פחד. פחד מחזרתו של אדם שהוכיח שאפשר גם אחרת. פחד מדמות שמסוגלת לאחד סביבה קהלים רחבים, מימין ומשמאל, דתיים וחילונים. פחד ממי שמסכן את השיטה הפוליטית הישנה, המושתתת על פילוג ושיסוי.

בנט, בתקופת ממשלתו, הציב אלטרנטיבה. הוא הראה שממשלת אחדות, גם אם היא כרוכה בפשרות כואבות, עדיפה על פני שיתוק פוליטי ומלחמת אחים. הנרטיב הזה – נרטיב האחדות והפרגמטיות – הוא האיום האמיתי על אלו שמשגשגים בסביבה של קיטוב. הם חייבים לצבוע את בנט בצבעי האופוזיציה הלוחמנית, כדי לנטרל את כוח המשיכה הייחודי שלו כגורם שיכול לגשר על פני מחנות.

השתיקה היחסית של בנט מאז פרישתו מהחיים הפוליטיים מטרידה אותם. הם היו מעדיפים שיפרוש סופית, או שיחזור כעוד בורג צפוי במערכת. הניסיונות הנוכחיים להגדיר אותו מראש נועדו לוודא שאם וכאשר יחליט לחזור, הוא כבר יהיה 'מסומן' וממוסגר, וכוחו הפוטנציאלי לאיים על הסדר הקיים יפחת.

מאחורי מסך העשן: מי מרוויח מההכפשות?

הגיע הזמן לשאול בקול רם: מי הם אותם 'גורמים' שמדליפים ומפיצים את הספינים הללו? מי מרוויח מהצגתו של בנט כ'מפרק ממשלות' סדרתי? התשובה, ככל הנראה, מורכבת מיריבים פוליטיים מכל קצוות הקשת, כאלו שרואים בבנט איום על מעמדם ושאיפותיהם. אלו יכולים להיות גורמים בממשלה הנוכחית, החוששים מאלטרנטיבה שלטונית בעלת יכולת לגייס תמיכה רחבה. אלו יכולים להיות גם גורמים באופוזיציה, שאינם מעוניינים בעוד מתחרה על הנהגת 'המחנה'.

הקמפיין הזה אינו מקרי. הוא מתוזמר ומתוכנן. מטרתו ברורה: למנוע מבנט את האפשרות לחזור למרכז הבמה הפוליטית בתנאים שלו, כדמות מאחדת ופרגמטית. הם מעדיפים אותו חלש, מבודד, ושנוי במחלוקת.

אל תתנו לספינים לבלבל אתכם

לציבור הישראלי מגיע יותר מאשר ספינים זולים וניסיונות תיוג פוליטי. נפתלי בנט, בין אם יחליט לחזור לפוליטיקה ובין אם לאו, הוא דמות שתרמה רבות למדינת ישראל בתפקידים ביטחוניים וכלכליים, ובראשם כראש ממשלה. הרקורד שלו מדבר בעד עצמו. הוא הוכיח מנהיגות, אחריות, ויכולת נדירה לקבל החלטות קשות בתנאים מורכבים.

הניסיונות הנוכחיים לצייר אותו כמי ש'קם על יוצרו' או כמי שמחפש הרפתקאות פוליטיות חסרות אחריות, הם עלבון לאינטליגנציה של הציבור. במקום להיגרר אחרי כותרות צעקניות ודיווחים מגמתיים, כדאי לבחון את העובדות, את הרקע, ואת האינטרסים המסתתרים מאחורי הקלעים. השאלה האמיתית איננה 'איזו מפלגה בנט מקים', אלא האם מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה לוותר על מנהיגות מהסוג שהוא מייצג – מנהיגות ששמה את טובת המדינה מעל הכל, ומחפשת פתרונות ולא עימותים. התשובה, עבור רבים, ברורה מתמיד.