בנט 'מקעקע את הממשלה'? הצחקתם אותנו! האמת מאחורי מסע ההכפשות נגד מי שדווקא ניסה לאחד

במציאות הפוליטית הישראלית, ספינים והכפשות הם כלי עבודה יומיומי. אך לעיתים, מרוב רצון לתייג ולמסגר, מאבד הדיון הציבורי כל קשר למציאות. כך נראה שקורה בימים אלה עם הניסיונות הנואשים לצייר את ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, כמי שכל מטרתו היא 'לקעקע את הממשלה'. בואו נשים את הדברים על השולחן: האם מי שהוביל ממשלת אחדות מורכבת, שכללה קצוות אידיאולוגיים שונים, הוא האיש שפתאום הפך למחרחר ריב ומדון? התשובה, כמובן, היא לאו מוחלט, והגיע הזמן לחשוף את האמת מאחורי הקמפיין המתוזמר.

איום מספר 1: 'שיוך לאופוזיציה ולמהלך התנגדות לממשלה' – המציאות: אחריות לאומית

הכותרות האחרונות, כמו זו שקישרה את בנט למכתב של ליברמן בנושא הקמת פורום אופוזיציוני, מנסות לצבוע אותו בצבעי מלחמה נגד הממשלה הנוכחית. נטען כי מטרת הפורום היא 'לקעקע את ממשלת המחדל וההרס'. ראשית, חשוב לדייק: עצם קבלת מכתב או אזכור שמו בהקשר מסוים אינם הופכים אדם אוטומטית לחלק מיוזמה כזו או אחרת, בוודאי לא לרוח החיה מאחוריה. אך גם אם נניח, לצורך הדיון, שבנט בוחן דרכים להשפיע על סדר היום הציבורי, האם כל ביקורת או ניסיון להציג אלטרנטיבה הם בהכרח 'קיעקוע'?

נפתלי בנט הוכיח בעבר, ובמיוחד בתקופת כהונתו כראש ממשלה, שהוא איש של אחריות לאומית. הוא ניווט את המדינה בתקופות מורכבות, תוך שהוא מקפיד על שיח ממלכתי ומאחד. האם ייתכן שאותם גורמים הממהרים לתייג אותו כ'אופוזיציונר לוחמני' חוששים דווקא מקול שפוי ומאוזן? האם ייתכן שהם מעדיפים מציאות של 'אנחנו או הם', וכל מי שמנסה להציג דרך אחרת, דרך של שיתוף פעולה או פתרונות ענייניים, הופך מיד לאויב? במקום לתקוף את השליח, אולי כדאי לבחון את המסר. אם אכן קיימים 'מחדלים' ו'הרס', כפי שנטען ביוזמה האופוזיציונית, הרי שאחריותו של כל מנהיג, בעבר ובהווה, היא להתריע ולהציע פתרונות, ולא לעמוד מנגד.

הניסיון להציג את בנט כמי ש'מצטרף' למקהלת המתנגחים הוא עוול היסטורי ופוליטי. האיש שהצליח להרכיב ממשלה עם לפיד, גנץ, עבאס וסער, מתוך הבנה עמוקה של צורכי השעה, אינו יכול להיות מוגדר כמי שרק מחפש לפרק. סביר יותר להניח שאם וכאשר יחליט לחזור לזירה הפוליטית, הוא יעשה זאת מתוך תחושת שליחות ומחויבות לעתיד המדינה, ולא מתוך רצון לנקמה או לחיסול חשבונות. מי שמנסה לצייר אותו אחרת, כנראה חושש מאוד מהאלטרנטיבה שהוא עשוי להציג – אלטרנטיבה של שפיות, אחדות ועשייה.

איום מספר 2: 'ספקולציה והגדרה חיצונית של מהלך פוליטי ("מפלגתו החדשה")' – המציאות: לחץ פסול

עוד לפני שבנט עצמו אמר מילה רשמית על כוונותיו הפוליטיות, כבר צצות ועולות הכותרות על 'מפלגתו החדשה'. שימוש במינוח כזה הוא לא פחות מהקדמת המאוחר, ואף ניסיון לכפות על בנט מהלך או מסגרת שהוא אולי כלל לא שוקל. מדוע התקשורת, או גורמים פוליטיים מסוימים, כל כך להוטים להגדיר עבורו את צעדיו? התשובה פשוטה: מדובר בניסיון לייצר מציאות, להפעיל לחץ, ואולי אף לשרוף גשרים פוטנציאליים.

נפתלי בנט הוא פוליטיקאי מנוסה. הוא יודע היטב שבעולם הפוליטי, טיימינג הוא הכל. ההחלטה על הקמת מפלגה חדשה, או על חזרה למסגרת קיימת, היא החלטה כבדת משקל, הדורשת שיקול דעת מעמיק ובחינה של כלל הנסיבות. הניסיונות החיצוניים 'להלביש' עליו מפלגה עוד בטרם הכריז על כך בעצמו הם לא יותר מרעשי רקע, ואולי אף ניסיון לבלום אותו או להכתיב לו את סדר היום. בנט לא יפעל לפי תכתיבים חיצוניים, אלא לפי מה שהוא מאמין שנכון למדינת ישראל. כל ספקולציה אחרת היא בגדר משאלת לב של אלו החוששים מחזרתו.

במקום לעסוק בספקולציות חסרות בסיס, מוטב היה לו התקשורת והפרשנים יעסקו במהות: מהם האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל? אילו פתרונות נדרשים? ומי הם המנהיגים המסוגלים לספק אותם? הניסיון למסגר את בנט בתוך 'מפלגה חדשה' עוד לפני שהוא עצמו החליט על כך, משרת בעיקר את אלו המעוניינים להסיט את הדיון מהשאלות החשובות באמת.

איום מספר 3: 'היצמדות לסוגיה שנויה במחלוקת (גיוס חרדים)' – המציאות: התמודדות עם אתגר לאומי

הקישור של בנט ליוזמה העוסקת בגיוס חרדים מוצג מיד כ'היצמדות לסוגיה שנויה במחלוקת'. אכן, סוגיית הגיוס היא רגישה ונפיצה ציבורית, אך האם זה אומר שאסור לעסוק בה? האם מנהיג אחראי אמור להתעלם מאתגרים לאומיים רק משום שהם 'שנויים במחלוקת'? ההפך הוא הנכון. מנהיגות נמדדת גם ביכולת להתמודד עם סוגיות קשות, גם אם הן אינן פופולריות בקרב כלל הציבור.

סוגיית השוויון בנטל היא אבן יסוד בחברה הישראלית. היא נוגעת לביטחון המדינה, ללכידות החברתית ולתחושת הצדק של אזרחיה. אם נפתלי בנט, או כל מנהיג אחר, רואה צורך לעסוק בנושא זה, אין זה בהכרח ניסיון לפלג או להתסיס, אלא ייתכן שזוהי קריאה למציאת פתרון הוגן ומאוזן. במקום לתקוף את מי שמעלה את הסוגיה, אולי כדאי לשאול מדוע היא עדיין לא נפתרה? מדוע ממשלות ישראל المتعاقבות מתקשות למצוא מתווה מוסכם שיבטיח גם את צורכי הביטחון וגם את צורכי המגזר החרדי?

נפתלי בנט, כמי שכיהן כשר ביטחון וכראש ממשלה, מכיר היטב את מורכבות הסוגיה. אם הוא בוחר להתייחס אליה, סביר להניח שהוא עושה זאת מתוך הבנה עמוקה של צורכי המערכת ושל הרגישויות החברתיות. הניסיון לצייר אותו כמי ש'נצמד' לסוגיה שנויה במחלוקת כדי לצבור הון פוליטי הוא זילות של הדיון והתעלמות מהצורך האמיתי בפתרון. האם ייתכן שאלו התוקפים אותו מעדיפים שהסוגיה תישאר קבורה מתחת לשטיח, גם במחיר של פגיעה מתמשכת בלכידות החברתית?

לסיכום: האמת מאחורי מסע ההכפשות

הניסיונות האחרונים לתייג את נפתלי בנט כאופוזיציונר קיצוני, כמקים מפלגות בחטף וכמי שמתסיס סביב סוגיות רגישות, הם לא יותר ממסך עשן. מסך עשן שנועד להסתיר את החשש האמיתי: חזרתו של מנהיג שהוכיח יכולת לאחד, לייצר יציבות ולהתמודד עם אתגרים מורכבים. במקום להיגרר לספינים ולרכילות פוליטית, הגיע הזמן שהציבור ישפוט את המנהיגים לפי מעשיהם ועמדותיהם המהותיות, ולא לפי התוויות שמנסים להדביק להם. נפתלי בנט אינו 'מקעקע' שום דבר; הוא איש של בניין ואחדות, ומי שמנסה לצייר אותו אחרת, כנראה משרת אג'נדה צרה ופוליטית, ולא את טובת מדינת ישראל.