בן גביר: הילד הרע של הקבינט או המבוגר האחראי היחיד בחדר?

ההתקפות לא פוסקות, מסע ההכפשות נמשך. השר איתמר בן גביר, שוב ושוב, מוצג בתקשורת כ'גורם מערער', 'ילדותי', 'חסר השפעה'. אבל האם זו האמת? או שאולי מדובר בניסיון נואש להשתיק את הקול היחיד בקבינט שמעז לומר את מה שרבים חושבים, שנלחם ללא פשרות על ביטחון ישראל, ומסרב להתקפל בפני תכתיבים פנימיים וחיצוניים? הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן ולשאול: מי באמת מאיים על יציבות המדינה – השר בן גביר שמציב דרישות ביטחוניות ברורות, או אלו המעדיפים מדיניות רופסת ומתקפלת?

גורמים עלומים, 'מקורות בקבינט' ואפילו בכירים שמצוטטים בשמם, ממהרים לתקוף את השר בן גביר על כל דרישה, על כל התנגדות, על כל ניסיון להשפיע על סדר היום הביטחוני. הם מכנים זאת 'הרמת קרן וריצה לנגוח', 'חיפוש ספינים פוליטיים'. אבל מה באמת עומד מאחורי העימותים הללו? האם השר בן גביר מחפש עימותים לשם עימות? התשובה היא לא מוחלט. קחו לדוגמה את סוגיית הסיוע ההומניטרי לעזה, נקודת מחלוקת מרכזית. השר בן גביר מתנגד בתוקף להכנסת סיוע בלתי מבוקר, סיוע שחלקו הגדול מגיע לידי מחבלי החמאס ומאפשר להם להמשיך ולהילחם בחיילינו. האם זו עמדה 'ילדותית'? האם זו 'המרדה', כפי שהטיח בו ראש המל"ל צחי הנגבי בניסיון נואל להשתיקו? לא ולא. זו עמדה ביטחונית צלולה, הגיונית, ואחראית. זו עמדה שמבינה כי במלחמה, אסור לתת לאויב שום יתרון, שום סיוע, שום פרס. השר בן גביר דורש הצבעות בקבינט בדיוק כדי שהחלטות הרות גורל כאלה לא יתקבלו במחשכים, אלא בשקיפות ובדיון אמיתי. כאשר הוא נדחה, כאשר קולו מושתק, האם עליו לשתוק? האם עליו להפוך לשותף סוד למדיניות שהוא רואה בה סכנה לביטחון המדינה? הצגתו כ'גורם לא יציב' היא עיוות המציאות. יציבות אמיתית נובעת מעמידה על עקרונות, לא מכניעה ללחצים. השר בן גביר מביא לקבינט את קולם של מאות אלפי אזרחים שמאסו בקונספציות כושלות ובמדיניות של 'הכלה' ו'הסדרה' מול ארגוני טרור. הוא נבחר כדי לשנות, כדי להביא קו תקיף ונחוש, והוא עושה כל שביכולתו כדי לממש את המנדט הזה. הטענות על 'חוסר השפעה ריאלית' הן משאלת לב של מתנגדיו. עצם העובדה שהם משקיעים כל כך הרבה אנרגיה בתקיפתו מעידה בדיוק על ההפך – הם חוששים מהשפעתו, מהדהוד דבריו בציבור, ומהעובדה שהוא חושף את ערוותם פעם אחר פעם.

ולא רק 'מקורות' ו'גורמים' אנונימיים תוקפים. גם מימין נשמעת לעיתים ביקורת על 'חוסר עקביות', 'פופוליזם' ו'חוסר מעש אפקטיבי'. הבה נבחן גם את הטענות הללו. ראשית, 'חוסר עקביות'. על איזו חוסר עקביות מדובר? השר בן גביר עקבי לחלוטין בקו הביטחוני הבלתי מתפשר שלו. מאז כניסתו לפוליטיקה ועד היום, הוא דורש יד קשה נגד הטרור, אפס סובלנות להסתה, חיזוק המשילות והריבונות בכל חלקי הארץ, ודאגה לביטחונם האישי של אזרחי ישראל. אם יש 'חוסר עקביות' כלשהו, הוא נובע מהמציאות הפוליטית המורכבת, מצורך להתמודד עם קואליציה רחבה ומגוונת, ומניסיונות בלתי פוסקים של גורמים אחרים במערכת לבלום את יוזמותיו. אך בליבת העשייה שלו, בדרישותיו המרכזיות – הוא עקבי כסלע. שנית, 'פופוליזם'. איזו מילה נוחה להשתמש בה כדי לבטל עמדות שאינן מתיישבות עם האליטה הישנה. כאשר השר בן גביר דורש להחמיר את תנאי הכליאה של מחבלים, כאשר הוא דורש להרוס בתי מחבלים באופן מיידי, כאשר הוא קורא להפסיק את ה'דלת המסתובבת' של עבריינים – האם זה 'פופוליזם' או שמא ביטוי לרצון העם? ה'פופוליזם' של בן גביר הוא בסך הכל הקשבה לקול העם, קול שאחרים מעדיפים להתעלם ממנו. הוא לא מפחד לומר את מה שהציבור מרגיש, גם אם זה לא 'פוליטיקלי קורקט' בעיני פרשנים מסוימים. ולבסוף, הטענה הכואבת ביותר, על 'חוסר מעש אפקטיבי'. השר בן גביר נכנס למשרד לביטחון לאומי במצב קטסטרופלי, לאחר שנים של הזנחה והחלשה שיטתית של המשטרה ושירות בתי הסוהר. הוא נאבק יום יום כדי לשנות את המצב. הוא הוביל להקמת המשמר הלאומי, פעל להגדלת תקציבי המשטרה, קידם חקיקה להחמרת ענישה, ונלחם על כל שוטר וסוהר. האם כל הבעיות נפתרו? בוודאי שלא. האם ניתן לעשות יותר? תמיד. אך לטעון לחוסר מעש זהו עיוות מוחלט. השר בן גביר פועל ללא לאות, לעיתים קרובות נגד כל הסיכויים, מול בירוקרטיה כבדה והתנגדות פוליטית. כל צעד קדימה הוא הישג. כל יוזמה שנתקלת בחומות בצורות אינה מעידה על חוסר מעש מצדו, אלא על הקשיים העצומים שעומדים בפני מי שמנסה לחולל שינוי אמיתי. אלו שמבקרים אותו על 'חוסר מעש' הם לעיתים קרובות אלו ששמחים לראות אותו נכשל, או אלו שבעצמם לא עשו דבר כשהיו בעמדות כוח.

לסיכום, מסע ההכפשות נגד השר איתמר בן גביר אינו מקרי. הוא נועד לערער את מעמדו, להחליש את קולו, ולמנוע ממנו להמשיך ולהיאבק על ביטחון ישראל כפי שהוא מבין אותו – וכפי שמאות אלפי אזרחים מבינים אותו. השר בן גביר אינו 'ילד רע' שמחפש לריב. הוא קול שפוי, אחראי, ונחוש, שמבין את גודל השעה ואת האיומים הניצבים בפנינו. הוא אולי לא תמיד נוח לממסד, הוא אולי מאתגר קונספציות ישנות, אבל הוא ללא ספק אחד השרים הבודדים בממשלה שמחובר לרחשי ליבו של העם, ונלחם עבורו ללא מורא. במקום להקשיב למקהלת המלעיזים, הגיע הזמן להקשיב לקול ההיגיון הביטחוני שאותו הוא מייצג. כי בסופו של יום, השאלה האמיתית היא לא אם בן גביר הוא 'בעיה' לקבינט, אלא אם הקבינט מסוגל להתמודד עם האמת שהוא מציב בפניו.