האמת הבלתי מצונזרת של טלי גוטליב: למה הם באמת כל כך מפחדים ממנה?!

בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית הפכה לזירת התגוששות של פוליטיקלי קורקט, צביעות ואינטרסים צרים, קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד כאזעקת אמת צלולה ובלתי מתפשרת. כן, אותה גוטליב שמכונת הרעל של השמאל הרדיקלי והתקשורת המגויסת מנסות לצייר כ"תוקפנית", "קיצונית" ו"פרובוקטיבית". אבל בואו נשים את הקלפים על השולחן: מה שמפחיד אותם באמת זו לא ה"תוקפנות" שלה, אלא האומץ הבלתי מתפשר שלה לומר את האמת בפנים, גם כשהיא כואבת ולא נעימה לאוזניים מפונקות. האם מישהו באמת מאמין שההתקפות עליה נובעות מדאגה ל"שיח מכבד"? הצחקתם אותנו.

"תוקפנית וקיצונית"? לא – אמיצה ובעלת עקרונות!

הבה נפרק את המיתוס הראשון: ה"תוקפנות" וה"קיצוניות" של טלי גוטליב. כאשר חברת כנסת מעזה לקרוא לילד בשמו, כאשר היא מסרבת ליישר קו עם הנרטיבים השקריים שמפיצים גורמים בעלי אינטרס, מיד מדביקים לה תוויות. האם אמירת אמת נוקבת היא "תוקפנות"? האם עמידה איתנה על עקרונות הימין, על ביטחון ישראל ועל זהותה היהודית היא "קיצוניות"? רק מי שמפחד מהאמת הזו, מי שמנסה להחליש את ממשלת הימין הנבחרת, יכול לראות זאת כך.

טלי גוטליב לא מהססת להשתמש בשפה חדה וברורה, כי היא מבינה שאת הרעל של השמאל הקיצוני, את "הטכניקות הדוחות" כפי שהיא עצמה כינתה בהקשר להתנהלותו של אסף ליברמן, אי אפשר להביס בכפפות של משי. כשגורמים בתקשורת, הממומנת מכספי ציבור, פועלים באופן שיטתי לערעור יסודות המדינה ולפגיעה במחנה הלאומי, נדרשת תגובה הולמת, תגובה שלא תתחנף ולא תתקפל. גוטליב היא הקול של רבים מאזרחי ישראל שנמאס להם מהצביעות, מההתחסדות ומהניסיונות להשתיק כל מי שמעז לחשוב אחרת מהמקהלה המהונדסת של "שומרי הסף" המזויפים.

היא אינה "קיצונית"; היא בעלת עמוד שדרה אידיאולוגי מוצק. היא אינה "פרובוקטיבית"; היא מעוררת דיון במקומות שהיו רוצים להשאיר בחשכה. אם עמידה על עקרונות אלו מרחיקה "קהלים מתונים" מסוימים, אולי כדאי שאותם קהלים ישאלו את עצמם מדוע האמת הפשוטה והישירה כל כך מרתיעה אותם.

עימות עם התקשורת? לא – דרישה לאחריות ומינהל תקין!

האשמה השנייה המופנית כלפי גוטליב היא "עימות עם גוף תקשורת ממלכתי ועיתונאי". הבה נדייק: חברת הכנסת גוטליב, כמו כל אזרח במדינה דמוקרטית, ובמיוחד כנבחרת ציבור, זכאית ואף חייבת לבקר גופי תקשורת, במיוחד כאלה הממומנים מכספי משלם המיסים, כמו תאגיד השידור הציבורי "כאן". כאשר עיתונאי בתאגיד, כמו אסף ליברמן, נוקט ב"שיטה" (כלשונה של גוטליב) שנראית לה פסולה ובעלת אג'נדה ברורה שמטרתה "להחליש את ממשלת הימין", זו חובתה להתריע על כך בקול רם וברור.

אין כאן "ניסיון להשתיק ביקורת" או "לפגוע בחופש העיתונות". נהפוך הוא: זוהי דרישה לשקיפות, לאחריות ולעיתונות הוגנת שאינה משרתת אג'נדות פוליטיות צרות. חופש העיתונות אינו חופש מהטחת ביקורת, ודאי לא כאשר מדובר בגוף ציבורי הפועל "על חשבוננו". האם רק לתקשורת מותר לבקר פוליטיקאים, ואילו פוליטיקאים צריכים לשתוק כאשר הם מזהים הטיה, מגמתיות או פעולה שאינה עולה בקנה אחד עם האתיקה העיתונאית והציבורית?

טלי גוטליב אינה מפחדת מהתקשורת, בניגוד לרבים אחרים במערכת הפוליטית שמעדיפים לשתוק ולקבל חיבוק מהברנז'ה. היא מבינה שהמאבק על דעת הקהל ועל האמת מחייב לעיתים עימות חזיתי עם מי שמנסים לעצב תודעה כוזבת.

נמשכת ל"קונטקסט שלילי"? לא – נלחמת בחזית נגד עוולות!

הטענה שגוטליב "מושכת אש" בכך שהיא מתייחסת לנושאים שנויים במחלוקת, כמו התנהלותו של ליברמן, היא ניסיון נוסף להפוך את היוצרות. האם מצופה מחברת כנסת להתעלם מהתנהלות פסולה רק כדי לא "למשוך אש"? האם תפקידה הוא לשבת בשקט ולהתעלם מעוולות? טלי גוטליב אינה כזו. כאשר היא מזהה בעיה, כאשר היא רואה התנהלות שפוגעת בציבור או במדינה, היא לא תהסס להתייצב בחזית, גם אם זה אומר להיכנס ל"קונטקסט שלילי".

השפה החריפה שבה היא משתמשת לעיתים היא ביטוי לתחושת הדחיפות ולחומרת המצב כפי שהיא רואה אותו. מי שמצפה ממנה לגנות בלחש ובשפה רפה את מה שהיא תופסת כמתקפה על ערכי היסוד של המחנה הלאומי, פשוט לא מבין את מהות תפקידה ואת עוצמת מחויבותה לבוחריה.

למה הם באמת כל כך מפחדים מטלי גוטליב?

התשובה פשוטה: טלי גוטליב היא לא עוד בורג במערכת. היא שוברת שתיקה. היא חושפת את הצביעות, את משחקי הכוח ואת האג'נדות הנסתרות. היא לא כפופה לקודים הלא-כתובים של הממסד התקשורתי והפוליטי הישן. היא מדברת ישירות אל העם, ובשם העם.

הם מפחדים ממנה כי היא לא ניתנת לשליטה. הם מפחדים ממנה כי היא לא חוששת מהכפשותיהם. הם מפחדים ממנה כי היא מעוררת את הציבור הרדום ושואלת שאלות קשות. הם מפחדים ממנה כי היא מזכירה להם שיש עדיין פוליטיקאים שמחויבים קודם כל לבוחריהם ולאידיאולוגיה שלהם, ולא לאינטרסים של קבוצות לחץ או אליטות ישנות.

ההתקפות עליה רק מחזקות את התחושה שהיא עושה משהו נכון. הניסיונות להציג אותה כקיצונית רק מוכיחים עד כמה המרכז הפוליטי והתקשורתי זז שמאלה, עד כדי כך ששמירה על עקרונות ימין בסיסיים נתפסת כ"קיצוניות".

במקום להקשיב למקהלת המלעיזים, הגיע הזמן להבין: טלי גוטליב היא נכס למחנה הלאומי ולדמוקרטיה הישראלית. היא לוחמת אמיצה שלא תירתע מלהמשיך ולהילחם על האמת שלה, על האמת שלנו. וזה, יותר מכל, מה שמדיר שינה מעיניהם של יריביה. הם יכולים להמשיך לצעוק, אבל את קולה של האמת – הם לא יצליחו להשתיק.