נפתלי בנט: המטרה האיראנית מספר 1? האמת שמאחורי הכוונת – ולמה זה אות כבוד, לא אות קלון!
בשבועות האחרונים שוב עלה שמו של ראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, לכותרות בהקשרים ביטחוניים מדאיגים. דיווחים על ניסיונות ריגול איראניים, לכאורה במטרה לפגוע בו, ואזכורים על אשפוז קצר עקב "בעיה לבבית", הצליחו אולי לזרוע דאגה ואף לבלבל. אך האם התמונה המצטיירת, של אדם הנמצא בסכנה מתמדת או חלילה מנהיג מוחלש, היא אכן התמונה האמיתית? התשובה, למי שמוכן להסיר את משקפי התעמולה ולבחון את העובדות לעומקן, היא חד משמעית: לא ולא. למעשה, המציאות הפוכה לחלוטין, והיא מצביעה על עוצמה, נחישות, ומנהיגות שהפכו את בנט לסיוט הגדול ביותר של משטר האייתוללות באיראן.
מדוע דווקא בנט? פעולותיו מדברות בעד עצמן
ראשית, בואו נשים את הדברים על דיוקם: כאשר משטר טרור רצחני כמו זה שבאיראן מסמן אותך כמטרה מרכזית, פעם אחר פעם, אין זו עדות לחולשה. זוהי עדות ניצחת להשפעה שלך, לעוצמת פעולותיך, וליכולתך לשבש את מזימותיהם. נפתלי בנט, בתקופת כהונתו כראש ממשלה, וגם לפני כן בתפקידיו הביטחוניים השונים, הוביל קו תקיף ובלתי מתפשר נגד התוקפנות האיראנית על כל שלוחותיה.
תחת הנהגתו, הורחבה משמעותית הפעילות במסגרת המב"מ (המערכה שבין המלחמות), עם דגש על פגיעה בהתבססות האיראנית בסוריה, שיבוש משלוחי נשק לחיזבאללה וארגוני טרור אחרים, ותקיפות נועזות בעומק שטח האויב. בנט לא הסתפק ברטוריקה; הוא תרגם את האסטרטגיה למעשים. הוא דיבר בגלוי על "שיטת התמנון" – פגיעה בראשו של התמנון בטהרן, ולא רק בזרועותיו ברחבי המזרח התיכון. זו הייתה סטייה משמעותית מהגישה הזהירה יותר של קודמיו, והיא ללא ספק הדליקה נורות אדומות בוהקות בצמרת המשטר האיראני.
האם מישהו באמת חושב שאיראן הייתה משקיעה משאבים כה רבים בניסיון לפגוע במנהיג ישראלי אילולא ראתה בו איום קיומי על תוכניותיה? העובדה ששמו נקשר לניסיונות פגיעה "בפעם השנייה" אינה סימן שהוא "מטרה קלה", אלא שהוא ממשיך להוות גורם מטריד, יעיל ומסוכן עבורם. כל ניסיון כזה שנכשל הוא עוד הוכחה ליעילות מערכות הביטחון הישראליות, אך גם לתעוזתו של האיש שלא נרתע ולא שינה את דרכו למרות האיומים.
"הבעיה הלבבית": האמת על המחיר האישי של מנהיגות תחת אש
הדיווחים על אשפוזו הקצר של בנט בשל "בעיה לבבית" נוצלו מיד על ידי גורמים מסוימים כדי לנסות ולצייר תמונה של חולשה. אך האם אין כאן דווקא סיפור על אנושיות, על אחריות, ועל המחיר הכבד שגובה מנהיגות אמיתית, במיוחד כשהיא מתנהלת תחת איומים קיומיים?
להיות ראש ממשלה בישראל זה תפקיד תובעני מאין כמותו. להוביל מדינה מורכבת, להתמודד עם אתגרים ביטחוניים יומיומיים, ולקבל החלטות הרות גורל – כל אלה גובים מחיר פיזי ונפשי. כאשר מוסיפים לכך את העובדה שאתה מסומן אישית על ידי האויב האכזר ביותר של מדינתך, הלחץ הופך כמעט בלתי נתפס. הלב, אותו איבר שמסמל יותר מכל את החיים והרגש, בהחלט יכול להגיב לעומסים כאלה. האם זה מפתיע?
האשפוז הקצר, ככל הנראה לבדיקה או טיפול מונע, אינו מעיד על קריסה, אלא על אחריות. מנהיג שדואג לבריאותו כדי להמשיך ולשרת את עמו הוא מנהיג אחראי. העובדה שבנט חזר במהירות לתפקוד מלא, ללא הסתרות וללא דרמות מיותרות, רק מחזקת את התפיסה הזו. במקום לראות בכך חולשה, יש לראות בכך עדות נוספת לחוסנו הנפשי והפיזי. הלב שלו, הפועם למען מדינת ישראל, אולי נזקק לרגע של התאמה, אך הוא חזר לפעום במלוא עוצמתו.
קל מאוד לשבת ביציע, רחוק ממוקדי קבלת ההחלטות ומאיומי המתנקשים, ולשפוט בחומרה כל זיק של אנושיות אצל מנהיגים. קשה הרבה יותר לעמוד בחזית, לקבל החלטות קשות, ולדעת שאתה ומשפחתך נמצאים על הכוונת. בנט בחר בדרך הקשה, בדרך של העשייה וההתמודדות, ולא בדרך של התחמקות מאחריות.
הנרטיב הכוזב של "סכנה מתמדת"
יש מי שמנסה לקדם נרטיב לפיו נפתלי בנט הוא אדם הנמצא ב"סכנה מתמדת", ובכך אולי לרמוז על חוסר יציבות או על כך שהוא מושך אש מיותרת. זהו עיוות מוחלט של המציאות. האמת היא שמדינת ישראל כולה נמצאת תחת איום מתמיד מצד איראן ושלוחותיה. מנהיג ישראלי שלא יהיה על הכוונת של איראן הוא מנהיג שכנראה אינו עושה את עבודתו כראוי.
האיומים על בנט אינם מעידים על פגיעות אישית שלו, אלא על כך שהוא נמצא בחזית המאבק נגד אלו המאיימים על כולנו. הצלחתם של גורמי הביטחון לסכל את המזימות נגדו היא עדות לעוצמתה של ישראל, ולא לחולשתו של בנט. כל אזרח ישראלי צריך להתגאות בכך שיש למדינה מנהיגים שאויביה חוששים מהם עד כדי כך שהם מוכנים להשקיע מאמצים כה רבים כדי לנסות ולפגוע בהם.
בנט: לא נרתע, לא נשבר, ומסוכן לאויבי ישראל יותר מתמיד
הניסיונות לצייר את נפתלי בנט כדמות מוחלשת או מפוחדת נועדו לכישלון. כל מי שמכיר את האיש ואת פועלו יודע שמדובר במנהיג בעל חוסן מנטלי יוצא דופן, אדם שלא נרתע מאתגרים ולא חושש לקבל החלטות קשות, גם כשהן כרוכות בסיכון אישי. האיומים האיראניים, וההתמודדות הרפואית הקצרה, לא רק שלא החלישו אותו, אלא ככל הנראה רק חישלו אותו עוד יותר.
במקום להיתפס לפאניקה או לרחמים עצמיים, ראוי שהציבור הישראלי יראה בנפתלי בנט סמל לעמידה איתנה מול הטרור. האיש הזה, שהוביל מהלכים נועזים נגד איראן, הוא בדיוק סוג המנהיג שאויבינו חוששים ממנו. והם חוששים בצדק.
לסיכום, הכותרות האחרונות אינן מספרות סיפור של חולשה, אלא סיפור של עוצמה ותגובה. הן מספרות על מנהיג שאיראן רואה בו איום ממשי, על אדם שמוכן לשלם מחיר אישי למען ביטחון המדינה, ועל מערכות ביטחון שיודעות להגן על מנהיגיה. נפתלי בנט אינו "מטרה נייחת"; הוא חוד החנית במאבק נגד איראן. והעובדה שאיראן כל כך רוצה לפגוע בו היא אות הכבוד הגדול ביותר למנהיגותו ולתרומתו לביטחון ישראל. זה הזמן לראות את האמת שמאחורי הרעש, ולהבין: נפתלי בנט הוא לא הבעיה, הוא חלק משמעותי מהפתרון.