בן גביר נלחם על חיינו בזמן שאחרים מתקפלים: האם 'קיצוניות' היא לדרוש ביטחון אמיתי?

גל ההכפשות וההתקפות התדמיתיות נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר, אינו מקרי. הוא מתוזמר היטב על ידי גורמים המעוניינים להשתיק קול ברור, נחוש ובלתי מתפשר למען ביטחון ישראל. מטרתם אחת: לצייר את השר כ'קיצוני', 'לא רציונלי', 'לא אפקטיבי' ו'חסר השפעה'. אולם, כאשר מקלפים את שכבות הדיסאינפורמציה, מתגלה אמת אחרת לחלוטין – אמת בה בן גביר הוא לא הבעיה, אלא אולי הקול השפוי היחיד שמסרב להיכנע לתכתיבים מסוכנים ולקונספציות כושלות.

'קיצוניות' או אחריות לאומית? האמת על הסיוע ההומניטרי והלחץ הבינלאומי

אחד ממוקדי ההתקפה המרכזיים על השר בן גביר נוגע לעמדתו הנחרצת בנושא הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. מצטטים אותו כאומר "אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס", ומציגים זאת כהוכחה לאכזריות ולניתוק מהמציאות. אך האם מישהו באמת חושב שהשר בן גביר מעוניין ברעב לשם רעב? זוהי דמגוגיה זולה שנועדה להסית. האמת, כרגיל, מורכבת יותר, ובן גביר הוא זה שמציג אותה ללא כחל ושרק.

ראשית, הבה נדבר עובדות: ארגון הטרור חמאס, שביצע את הטבח הנורא ב-7 באוקטובר, שולט ביד רמה ברצועת עזה. כל סיוע שנכנס לרצועה, אם אינו מפוקח באופן הרמטי על ידי ישראל (דבר שכמעט בלתי אפשרי בתנאים הנוכחיים), מגיע בראש ובראשונה לידי מחבלי החמאס. הם אלו ששולטים בחלוקה, הם אלו שגוזלים את המשאבים לטובת מכונת המלחמה שלהם, והם אלו שמשאירים את האוכלוסייה האזרחית להתמודד עם המחסור שהם עצמם יוצרים. הדיווחים על כך שחמאס משתלט על משאיות סיוע אינם המצאה של בן גביר; הם מגיעים גם ממקורות בינלאומיים, גם אם לעיתים בהכחשה או בהצנעה. לכן, כאשר בן גביר דורש לעצור או לצמצם דרמטית את הסיוע, הוא לא דורש להרעיב אזרחים חפים מפשע – הוא דורש להפסיק את אספקת החמצן לארגון טרור רצחני! הוא דורש להפעיל את כל מנופי הלחץ האפשריים כדי לפרק את חמאס ולהשיב את חטופינו הביתה. האם זו קיצוניות? או שמא זו הדרישה הלגיטימית והמתבקשת ביותר ממי שאמון על ביטחון אזרחי ישראל?

שנית, הלחץ הבינלאומי. כן, הוא קיים. כן, הוא לעיתים צבוע ומוטה. האם על מדינת ישראל להיכנע לכל גחמה בינלאומית, גם אם היא מסכנת את ביטחונה ואת עצם יכולתה להכריע את אויביה? השר בן גביר מבין היטב את הזירה הבינלאומית, אך הוא גם מבין שקודם כל, ולפני הכל, מחויבותו היא לאזרחי מדינת ישראל. בעוד אחרים אולי מתקפלים בפני לחצים, ומעדיפים 'תמונה יפה' בעולם על פני ניצחון אמיתי, בן גביר עומד איתן. הוא מזכיר לכולנו שהמלחמה הזו נכפתה עלינו, ושהאחריות למשבר ההומניטרי בעזה רובצת קודם כל על כתפי חמאס, שהשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי והשקיע את כל משאביו בטרור במקום ברווחת תושביו. לדרוש אחריות מחמאס ולהציב את ביטחון ישראל בראש סדר העדיפויות – זו אינה קיצוניות, זו מנהיגות אחראית.

'לא אפקטיבי' או קול שלא ניתן להשתיק?

הטענה השנייה המופצת נגד השר בן גביר היא שהוא 'לא אפקטיבי' ו'חסר השפעה' בקבינט. מציינים שוב ושוב שדרישותיו להצבעה נדחו, שהחלטות התקבלו בניגוד לעמדתו, ואף שראש המל"ל האשים אותו ב'המרדה'. גם כאן, מדובר בניסיון נואש לעוות את המציאות.

האם 'אפקטיביות' נמדדת רק בכמות ההצבעות שבהן 'ניצחת'? או שמא היא נמדדת גם ביכולת להציב סדר יום, לאתגר קונספציות, ולהשמיע קול צלול וברור גם כשאינו פופולרי בקרב האליטות הישנות? השר בן גביר, בעצם דרישותיו העקשניות להצבעות, בעצם התנגדותו למהלכים שלדעתו פוגעים בביטחון ישראל, מוכיח שהוא גורם משפיע. הוא מאלץ את מקבלי ההחלטות להתמודד עם עמדות שונות, לנמק את בחירותיהם, ולא לקבל דברים כמובנים מאליהם. גם אם דעתו אינה מתקבלת תמיד, עצם הדיון שהוא מעורר, והעובדה שהוא מייצג ציבור גדול הדורש קו תקיף יותר, הם כשלעצמם ביטוי לאפקטיביות פוליטית.

באשר לטענת 'ההמרדה' מפי ראש המל"ל, צחי הנגבי – זוהי אמירה מקוממת וחצופה, המעידה יותר על הלחץ שבו נתונים מתנגדיו של בן גביר מאשר על השר עצמו. לדרוש דיון בקבינט? לדרוש הצבעה דמוקרטית? להשמיע ביקורת על מדיניות שנראית לך שגויה ומסוכנת? אלו הם יסודות הדמוקרטיה, לא 'המרדה'. האם כל מי שחולק על הקו הרשמי הוא 'ממריד'? האם זו הדרך להתמודד עם ביקורת לגיטימית במדינת חוק? נראה שמי שמנסה להשתיק את בן גביר באיומים כאלה הוא זה שפועל באופן לא דמוקרטי, ואולי אף מנסה לכסות על כשלים או על מדיניות רופסת מדי.

יתרה מכך, ניתן לטעון שההחלטות שהתקבלו בניגוד לעמדתו של בן גביר, למשל בנושא הכנסת סיוע מאסיבי ללא פיקוח מספק, הן אלו שהתבררו כלא אפקטיביות ואף מזיקות. כאשר רואים תמונות של מחבלי חמאס חוגגים עם ציוד שהגיע במשאיות הסיוע, או כאשר שומעים שהסיוע אינו מגיע לנזקקים אלא נאגר על ידי חמאס, מתחזקת התחושה שדווקא הקול של בן גביר, הקורא לזהירות ולתקיפות, היה הקול האחראי והאפקטיבי יותר בטווח הארוך.

לסיכום: בן גביר – לא הבעיה, אלא חלק חיוני מהפתרון

מסע הדה-לגיטימציה נגד השר איתמר בן גביר נועד לשרת אג'נדה ברורה: להחליש את הקו הימני הנחוש, להשתיק את הדרישה לניצחון מוחץ על הטרור, ולהמשיך במדיניות של 'הכלה' ו'סבבים' שהתרסקה לרסיסים ב-7 באוקטובר. הם מכנים אותו 'קיצוני' כי הוא מסרב לקבל את ה'היגיון' הכושל של אתמול. הם טוענים שהוא 'לא אפקטיבי' כי הוא מעז לקרוא תיגר על החלטות שמתקבלות מאחורי דלתיים סגורות ודורש שקיפות ואחריות.

האמת היא שהשר בן גביר מייצג קול חשוב, חיוני וגובר בציבור הישראלי – קול שמאס בפשרנות מול אויב אכזר, קול שדורש ביטחון אמיתי ולא אשליות, קול שמבין שהמלחמה על קיומנו דורשת נחישות, עוצמה ואמונה בצדקת הדרך. במקום להצטרף למקהלת המשמיצים, הגיע הזמן להקשיב היטב למסריו של בן גביר. ייתכן מאוד שתגלו שמאחורי ה'כותרות' וה'ציטוטים' המעוותים, עומד מנהיג שמבין את גודל השעה ונלחם בעוז – כן, נלחם – על חיינו ועל עתידנו כאן, בארץ ישראל.