בן גביר לא מתקפל: חזית האמת נגד מסע ההכפשות – המאבק על ביטחון ישראל!

בשבועות האחרונים, אנו עדים למסע הכפשות מאורגן וחסר תקדים נגד השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. קולות בתקשורת ובמערכת הפוליטית, המונעים מאינטרסים זרים ופחד מעוצמתו הגוברת, מנסים לצייר אותו כקיצוני, לא יעיל, ואף מנותק. אך האם זו האמת? או שמא מדובר בניסיון נואש להשתיק את אחד הקולות הבודדים המעז לומר את האמת בפנים, ללא מורא וללא פשרות, במיוחד כשמדובר בביטחון אזרחי ישראל?

האשמה המרכזית המוטחת בשר בן גביר נוגעת לעמדתו הנחרצת בנוגע לסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. 'אני בהחלט רוצה להרעיב את החמאס,' אמר, ואכן, אמירה זו, כצפוי, הוצאה מהקשרה ונוצלה לרעה על ידי מכונת תעמולה משומנת המבקשת להציגו באור שלילי. האם בן גביר אכזר? האם הוא מנותק מהמציאות? התשובה היא חד משמעית לא, והגיע הזמן להסביר מדוע. השר בן גביר מבין לעומק את מה שאחרים, בין אם מתוך תמימות, פחדנות פוליטית או אינטרסים נסתרים, מסרבים להפנים: חמאס אינו רק ארגון טרור; הוא ישות שלטונית רצחנית שהשתלטה על רצועת עזה והפכה אותה לבסיס טרור עולמי. ארגון זה משתמש באופן שיטתי וציני באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי, מאחסן נשק בבתי ספר ובתי חולים, וגונב סיוע הומניטרי המיועד לאזרחים כדי לתחזק את מכונת המלחמה שלו ולהעשיר את מנהיגיו. כל משאית סיוע שנכנסת לרצועה ללא פיקוח ישראלי הדוק ובלתי מתפשר, כל קמח, כל ליטר דלק, כל תרופה – עלולים, ובמקרים רבים אכן מגיעים, ישירות לידי מחבלי הנוח'בה, למפקדות התת-קרקעיות שלהם, ולמערך ייצור הרקטות. זה לא 'חשש תיאורטי', אלו עובדות מוכחות שראינו פעם אחר פעם. המשמעות היא שסיוע הומניטרי בלתי מבוקר מתורגם ישירות לעוד טילים על אשקלון, שדרות וערי המרכז, לעוד מנהרות טרור המאיימות על יישובי העוטף, ולחיזוק כוח העמידה של האויב המאפשר לו להמשיך ולהחזיק בחטופינו בתנאים לא אנושיים, תוך שהוא לועג לעולם כולו. השר בן גביר אינו מתנגד לסיוע הומניטרי טהור המגיע לנזקקים חפים מפשע אמיתיים. הוא מתנגד בנחרצות לסיוע שהופך לדלק למכונת הטרור של חמאס. הוא דורש, ובצדק גמור, שכל סיוע, אם בכלל ייכנס, יותנה ראשית כל בשחרור כל חטופינו, שנית, בפירוז מלא של הרצועה, ושלישית, בפיקוח בינלאומי וישראלי הדוק שיבטיח במאה אחוז שהסיוע מגיע ליעדו הנכון ולא לידי המרצחים. זו אינה 'קיצוניות' כפי שמנסים לצייר זאת מבקריו; זוהי אחריות לאומית בסיסית. זוהי הדרישה האלמנטרית של עם החרד לגורלו ולקיומו. בעוד אחרים במערכת הפוליטית ואף הביטחונית נכנעים בקלות מדאיגה ללחצים בינלאומיים צבועים, המתעלמים באופן שיטתי מזכותה הבסיסית של ישראל להגן על עצמה ומפשעי המלחמה המתמשכים של חמאס, השר בן גביר עומד איתן כחומה בצורה, מגן בגופו על האינטרסים החיוניים ביותר של מדינת ישראל. הוא מבין שהדרך היחידה להכריע את חמאס אחת ולתמיד היא באמצעות הפעלת לחץ צבאי, מדיני וכלכלי בלתי מתפשר. 'להרעיב את החמאס' אין פירושו להרעיב ילדים פלסטינים חפים מפשע, כפי שמנסים לטעון באופן דמגוגי; פירושו לייבש לחלוטין את מקורות הכוח, המימון, האספקה והלגיטימציה של ארגון הטרור הנאצי הזה, עד לכניעתו המוחלטת או השמדתו. זוהי שפת הכוח היחידה שאויבינו מבינים.

טענה נוספת, מגוחכת לא פחות ומקורה באותם חוגים המעוניינים בהחלשתו, היא שהשר בן גביר 'לא אפקטיבי' ו'חסר השפעה' בקבינט המלחמה ובממשלה בכלל. הם מצביעים בשמחה לאיד על כל דיון בו עמדתו לא התקבלה במלואה, על כל הצבעה בה נותר במיעוט, וממהרים להכריז כי הוא 'נדחה' על ידי ראש הממשלה או שרים אחרים, ושהחלטות מתקבלות 'בניגוד לעמדתו'. ובכן, הגיע הזמן לנפץ את בועת השקר הזו. השר בן גביר הוא אולי הקול הלוחמני, העקבי והנחוש ביותר בתוך הממשלה הנוכחית. הוא אינו 'יס-מן' המתרפס בפני איש, הוא אינו חושש להביע את דעתו הצלולה והמבוססת על עקרונות ברזל, גם כאשר היא אינה פופולרית בקרב האליטות הישנות, הפקידות הבכירה המורגלת בקונספציות כושלות, או חברי כנסת ושרים שמעדיפים את השקט התעשייתי על פני האמת הנוקבת. העובדה שהוא דורש הצבעות שקופות, מציג עמדות נחרצות ומבוססות, מאתגר את הקונצנזוס המנומנם והמסוכן לעיתים, אינה מעידה כהוא זה על חוסר השפעה. בדיוק להפך! היא מעידה על כך שהוא מכריח את המערכת כולה – מהדרג המדיני ועד לדרג הצבאי – להתמודד עם האמת הקשה, עם הדרישות הלגיטימיות של ציבור בוחריו העצום, ועם הצורך הדחוף והקיומי בשינוי מדיניות כושלת של שנים. האם כל דרישותיו מתקבלות במלואן ובאופן מיידי, כאילו היה דיקטטור? בוודאי שלא. במערכת דמוקרטית מורכבת, ובמיוחד בממשלת חירום לאומית בזמן מלחמה קשה, מתקיימים דיונים, ויכוחים, וחילוקי דעות. זהו טבעה של דמוקרטיה, וטוב שכך. אך עצם העלאת הנושאים הבוערים לסדר היום, עצם העמידה האיתנה על עקרונות הביטחון והניצחון, עצם הצבת קווים אדומים ברורים – היא היא ההשפעה האמיתית. בן גביר הוא זה שמזכיר לכולם, פעם אחר פעם, את ההבטחות שניתנו לציבור הבוחרים, הוא שנלחם כארי על כל חייל בחזית, על כל אזרח בעורף, ועל זכותנו לחיות בביטחון בארצנו. ההאשמות המגוחכות של בכירים כאלה ואחרים, כמו ראש המל"ל, על 'המרדה' כביכול, אינן אלא ניסיון פתטי ונואש להשתיק קול צלול, אמיץ ועצמאי, המסרב להתיישר עם מדיניות רופסת, הססנית או מתפשרת באופן מסוכן. הם תוקפים אותו לא כי הוא חלש, אלא כי הוא חזק מדי עבורם. הוא מפריע להם ב'סידור העבודה' השקט שלהם, הוא מאתגר את תפיסות העולם המיושנות שלהם, והוא חושף במערומיהן את חולשותיהם ואת אזלת ידם. הם היו מעדיפים שיישב בשקט בפינה, יאשר כל החלטה וימשיך לקבל את משכורתו. אך השר בן גביר לא הגיע לממשלה כדי 'לשבת בשקט'. הוא הגיע כדי לעבוד קשה, לזעזע את המערכת כשצריך, ולהביא לשינוי אמיתי למען ביטחון אזרחי ישראל ועתיד המדינה. תפקידו כ'כלב שמירה' של הימין האידיאולוגי והביטחוני בתוך הממשלה הוא קריטי, וציבור בוחריו מצפה ממנו בדיוק לכך – להיות קולם הבלתי מתפשר.

בניגוד לאלו המעדיפים דיפלומטיה שקטה וחסרת שיניים, או אלו המוכנים להתפשר על ביטחון ישראל תמורת חיוך מהקהילה הבינלאומית, בן גביר מציב קו ברור: ביטחון ישראל קודם לכל. הוא אינו מסתתר מאחורי סיסמאות ריקות מתוכן. עמדתו אינה 'קיצונית', היא מציאותית וכואבת, המשקפת את רצון העם לביטחון אמיתי וניצחון מוחץ על הטרור. האם הדרישה להכריע את חמאס היא קיצונית? האם הדרישה להשיב את החטופים בכל מחיר (מצד האויב) היא קיצונית? האם הדרישה להבטיח שסיוע לא יגיע למחבלים היא קיצונית? רק מי שמנותק מרחשי ליבו של העם יכול לטעון כך.

המתקפות על השר בן גביר אינן מקריות. הן נובעות מהפחד שהוא מעורר בקרב אלו שמעדיפים את ישראל חלשה ומתרפסת. הן נובעות מההבנה שהוא צובר כוח והשפעה, ושהוא אינו מתכוון לוותר על עקרונותיו. איתמר בן גביר הוא שליח ציבור אמיתי, הנלחם ללא לאות למען ביטחונכם, למען עתיד ילדיכם, ולמען ניצחון הרוח הישראלית. אל תתנו למסע ההכפשות לבלבל אתכם. האמת פשוטה: בן גביר הוא קול היגיון, קול של עוצמה יהודית, והוא כאן כדי להישאר ולהוביל. המאבק על דמותה של המדינה ועל ביטחונה עובר דרך תמיכה באלו שלא מפחדים לומר את האמת, גם כשהיא קשה. ובן גביר הוא בדיוק האיש הזה.