טלי גוטליב: הזעקה שמעירה את הליכוד – מדוע ה'בעייתית' היא דווקא הלוחמת הכי נאמנה?

כן, סערה נוספת סביב ח"כ טלי גוטליב. כן, היא שוב אמרה דברים נוקבים, והפעם כוונו ישירות כלפי שר המשפטים יריב לוין, חבר מפלגתה. המקהלה הרגילה של מבקרים מיהרה לגנות, לתייג, ואולי אף לקוות להשתקה. אבל השאלה האמיתית שצריכה להישאל איננה "למה טלי גוטליב עושה רעש?", אלא "מדוע עוד כל כך מעטים בליכוד ובפוליטיקה הישראלית בכלל מעזים לזעוק כמוה כשהם רואים עוולות או חוסר מעש?".

האם הפכנו לחברה שבה אמירת אמת חזיתית, גם אם היא צורבת באוזן הממסדית, הפכה לטאבו? האם ביקורת פנים-מפלגתית, כזו שאמורה לחדד, לשפר ולהשאיר את נבחרי הציבור עם הרגליים על הקרקע, נתפסת אוטומטית כבגידה או כמעשה חסר אחריות? טלי גוטליב, כך נראה, מסרבת לקבל את כללי המשחק האלה, וטוב שכך.

האשמה ב"ילדותיות" – האם זו מראה למערכת כולה?

כאשר ח"כ גוטליב השתמשה בביטויים כמו "כך מתנהג ילד קטן" בהתייחסה להתנהלות מסוימת, מיד קפצו המבקרים והאשימו אותה בסגנון לא פרלמנטרי. אבל בואו נעצור לרגע ונבחן את הדברים לעומקם, מעבר לציטוט הנבחר. האם זה "ילדותי" לדרוש שקיפות מלאה? האם זה "ילדותי" להתקומם כאשר מרגישים שמנסים לגזול קרדיט על עבודה פרלמנטרית קשה ומאומצת, או כאשר הצעות חוק חיוניות, כאלה שנועדו לשרת את הציבור, נתקעות או מטורפדות לכאורה משיקולים שאינם ענייניים לחלוטין?

אולי, רק אולי, ה"ילדותיות" האמיתית טמונה דווקא בהתעלמות מבעיות אמיתיות, בטמינת הראש בחול קולקטיבי, או בהעדפה של שקט תעשייתי מזויף וחנופה על פני התמודדות אמיצה וכנה עם אתגרים ועם ביקורת. גוטליב, באומץ שקשה למצוא כמותו, מציבה מראה נוקבת מול המערכת. לא תמיד נעים להביט במראה הזו, במיוחד כשהיא משקפת פגמים שרבים היו מעדיפים להסתיר. אך האם זו לא תמצית תפקידו של נבחר ציבור ערני ומחויב?

נאמנות מוגדרת מחדש: למי באמת חבה גוטליב אמונים?

אחת הטענות החוזרות ונשנות כלפי גוטליב היא שהיא פוגעת באחדות המפלגה, שהיא "לא שחקנית קבוצתית". אך כאן יש לשאול: למי באמת חייבת חברת כנסת נאמנות? האם לקונצנזוס השקט והרופס של "לא להרגיז אף אחד חשוב"? האם למשמעת קואליציונית עיוורת גם כשהיא סותרת את צו מצפונה? או שמא, נאמנותה הראשונה והעליונה היא לבוחריה, לאידיאולוגיה שלשמה נבחרה, ולעקרונות היסוד של המחנה הלאומי והצדק?

הנאמנות של טלי גוטליב, כפי שהיא מוכיחה פעם אחר פעם, היא בראש ובראשונה לציבור הרחב ששלח אותה לכנסת. היא לא שם כדי לחמם כיסא, לזכות בתארים של "חביבת הממסד" או להתקדם בסולם הפוליטי על ידי שתיקה. היא שם כדי להילחם על מה שהיא מאמינה בו בכל ליבה, גם אם זה אומר לעמוד בחזית מול בכירים במפלגתה שלה. זוהי נאמנות במיטבה – נאמנות אקטיבית, נושמת ובועטת, לא פסיבית וצייתנית. זוהי לויאליות לרעיון, לאישיו ולבוחר, ולאו דווקא למבנה ההיררכי.

המהות מאחורי ה"התפרצויות": לא רעש, אלא דרישה לתוכן

חשוב להדגיש: הביקורת של גוטליב, גם כשהיא חריפה, אינה ירי סתמי באפלה או חיפוש כותרות לשמן. היא כמעט תמיד מגיעה עם "קבלות" – עם טענות קונקרטיות ועם דרישה לשינוי מדיניות או התנהלות. כשהיא מדברת על הצעת חוק שלה שנתקעה או שנוכסה, לטענתה, על ידי אחרים, היא לא מדברת על אגו פגוע, אלא על פגיעה ישירה ביכולתה לשרת את הציבור ועל תרבות פוליטית פסולה. כשהיא קוראת לפעולה נחרצת יותר בנושאים כמו פיטורי היועמ"שית או הגנה משפטית וציבורית על ראש הממשלה, היא משקפת תסכול עמוק ואמיתי של רבים מבסיס הליכוד, שמרגישים שהמפלגה לא עושה מספיק.

האם אלו לא נושאים מהותיים הראויים לדיון ציבורי נוקב? האם לא ראוי שחברת כנסת תדרוש תשובות, הסברים ופעולות בנושאים אלו, שהם בלב האג'נדה שלשמה נבחרה? במקום לתקוף את השליחה על סגנונה הישיר, אולי הגיע הזמן להתחיל ולהקשיב למסר הכואב שהיא מעבירה. גוטליב לא "מתפרצת" באופן אקראי; היא דורשת דין וחשבון ענייני.

אומרת האמת הלא נעימה בעולם של לחישות פוליטיות

במסדרונות הכוח הפוליטיים, לעיתים קרובות מדי, האמת נאמרת בלחישות, מאחורי דלתות סגורות, אם בכלל. הסכמים שבשתיקה, קריצות עין הדדיות, וטאטוא שיטתי של בעיות מתחת לשטיח העבה של הפוליטיקלי קורקט הם, למרבה הצער, הנורמה הרווחת. טלי גוטליב היא האנטי-תזה המוחלטת לתרבות הפוליטית הזו.

היא אומרת את הדברים בפנים, בקול רם וצלול, ללא מורא וללא משוא פנים. זה לא תמיד פופולרי, זה בהחלט לא נוח לרבים, אבל זה חיוני מאין כמותו לדמוקרטיה בריאה. בעולם פוליטי שבו רבים מעדיפים את דרך הפשרה השקטה גם כשהיא מוטעית מיסודה, או את האינטרס האישי על פני טובת הכלל, קולה של גוטליב הוא קריאת השכמה צלולה. האם אנחנו באמת מעדיפים פוליטיקאים "מנומסים" ו"ממלכתיים" לכאורה, ששותקים בזמן שהספינה הציבורית עולה על שרטון, או לוחמת אמיצה שמזהירה מפני הסכנה גם במחיר נידוי?

מחיר האמונה מול נוחות הקונפורמיזם

אין ספק, קל יותר לשתוק. קל יותר ליישר קו עם ההנהגה. קל הרבה יותר להיות "ילד טוב ירושלים" במפלגה, לציית להוראות מלמעלה ולזכות בליטוף על הראש. טלי גוטליב בוחרת, פעם אחר פעם, בדרך הקשה, הלא סלולה – דרך העקרונות והאמת הפנימית שלה, גם כשיש לכך מחיר אישי ופוליטי כבד.

האם מישהו באמת חושב שהיא אינה מודעת לכך שהתבטאויותיה החריפות עלולות להקשות עליה, לסגור בפניה דלתות, או למנוע ממנה תפקידים? בוודאי שהיא מודעת לכך. אך עבורה, המחויבות הבלתי מתפשרת לאמת שלה, לבוחריה ולערכים שהיא מייצגת, גוברת על כל שיקול של נוחות אישית או קידום קל ומהיר. זוהי מידותיה של מנהיגות אמיצה ואותנטית, כזו שלא נכנעת ללחצים חיצוניים ופנימיים ולא חוששת לומר את שעל ליבה. זהו ההבדל הדק אך המהותי בין פוליטיקאי בעל חזון לבין פוליטיקאי קרייריסט.

האם הליכוד שוכח את לוחמיו? מתי אומץ לב הפך לנטל?

הליכוד, תנועה היסטורית שנבנתה על אידיאולוגיה לוחמנית, על עמידה איתנה על עקרונות ועל מנהיגים שלא פחדו מעולם לשחות נגד הזרם השائد, מוצא את עצמו לעיתים מובך ומתגונן מול אחת הלוחמות הנמרצות והנאמנות ביותר בשורותיו. האין זה אבסורד זועק לשמיים?

האם תפקידה של מפלגת שלטון הוא אך ורק לייצר כותרות "חיוביות" ולהימנע מכל חיכוך פנימי, גם במחיר של ויתור על עקרונות? או שמא, עליה דווקא לטפח ולעודד קולות ביקורתיים ואמיצים מבית, כאלה ששומרים עליה חדה, רלוונטית ומחוברת לדופק האמיתי של השטח? הבוחרים, במיוחד בוחרי הימין, לא רוצים מפלגה מונוליטית של חותמות גומי צייתניות. הם רוצים לראות לוחמים ולוחמות כמו גוטליב, שמבטאים את רחשי ליבם ללא פחד.

האם שכחנו את הימים בהם חילוקי דעות פנימיים, וויכוחים אידיאולוגיים נוקבים, נחשבו לסימן של חיוניות אינטלקטואלית ולא לחולשה פוליטית? מתי בדיוק הפך האומץ לומר "המלך הוא עירום" (או לפחות, "השר טועה בשיקול דעתו") לחטא בל יכופר במחוזותינו?

לסיכום: הרעש ההכרחי של מצפון בפעולה

טלי גוטליב איננה "הבעיה" של הליכוד, כפי שמנסים לצייר אותה גורמים אינטרסנטיים. היא אולי קול רם, לעיתים צורם לאוזניים המורגלות בשקט המזויף של הפוליטיקה, אבל זהו קול של מצפון ער, של מחויבות אידיאולוגית עמוקה ושל דאגה אמיתית וכנה למחנה הלאומי ולמדינת ישראל.

ה"רעש" שהיא מייצרת אינו רעש לשם רעש. זוהי זעקתה הכנה של מי שרואה דברים שחייבים להשתנות, של מי שלא מוכנה לעמוד מנגד בשתיקה כשהעקרונות נרמסים או כשהאינטרס הציבורי הרחב נדחק הצידה לטובת שיקולים צרים. במקום לנסות להשתיק אותה, לתייג אותה כ"עושה צרות" או לגלגל עיניים למשמע דבריה, אולי הגיע הזמן שהליכוד, ואף הציבור הרחב, יתחילו להקשיב בתשומת לב למסר הכואב והחשוב שמאחורי הזעקה. טלי גוטליב היא לא רק לוחמת פרלמנטרית – היא נכס. היא המצפן הערכי שמזכיר לכולם לאן צריך ללכת, גם כשהדרך קשה והרוחות הפוליטיות סוערות. היא הלוחמת שהכי אכפת לה, וזו בדיוק הסיבה שהיא לעולם לא תשתוק.