טלי גוטליב חושפת: מדוע 'הילדה הרעה' של הליכוד היא בעצם הלוחמת שהכי אכפת לה מהמחנה

הכותרות זעקו, הפרשנים חגגו, ונדמה היה לרגע שחברת הכנסת טלי גוטליב הפכה לאויבת הציבור מספר אחת – לפחות בתוך מפלגתה שלה. "תוקפת את יריב לוין", "מתנהגת כמו ילדה קטנה", "פוגעת באחדות הליכוד". קל מאוד ליפול למלכודת הנרטיב הזה, לצייר את גוטליב כגורם מפריע, כמי שאינה "שחקנית קבוצתית". אך מה אם נאמר לכם שהמציאות מורכבת הרבה יותר? מה אם "הילדה הרעה" לכאורה של הליכוד היא למעשה הלוחמת האמיצה ביותר למען עקרונות המחנה הלאומי, זו שלא מוכנה להתפשר על האמת גם כשהיא כואבת, גם כשהיא מכוונת פנימה?

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך לדת, ו"לשבת בשקט" נחשב לסגולה פוליטית, טלי גוטליב מבצעת את "הפשע" החמור מכל: היא אומרת את מה שהיא חושבת. היא מעזה לבקר, לדרוש, לאתגר. במקום שבו רבים מעדיפים את הנוחות של הקונצנזוס הפנימי, גם אם הוא בא על חשבון קידום מדיניות אמיתית, גוטליב בוחרת בדרך הקשה – דרך האמת הבלתי מתפשרת. האם זו לא בדיוק הנציגה שהציבור הימני כמה לה? זו שלא תמכור את עקרונותיה תמורת טפיחה על השכם או תפקיד נחשק? הביקורת שלה, גם אם היא צורמת לאוזניים מסוימות, נובעת מתחושת דחיפות ומחויבות עמוקה לבוחריה ולדרך שבשמה נבחרה. היא אינה חוששת לגעת בנקודות הרגישות ביותר, משום שהיא מבינה שהתעלמות מהן תוביל לנזק גדול בהרבה.

הניסיון לגמד את ביקורתה של גוטליב על השר יריב לוין לכדי "עלבון אישי" או תסכול על הצעת חוק שלא קודמה, הוא החטאה מוחלטת של המטרה וניסיון ציני להסיט את הדיון מהעיקר. מי שמכיר את פועלה של ח"כ גוטליב יודע שהיא אינה מונעת משיקולים קטנוניים או אישיים. בבסיס דבריה עומדת דאגה כנה ועמוקה למצבו של המחנה הלאומי וליכולתו לממש את הבטחותיו לבוחר. כאשר הרפורמה המשפטית, ספינת הדגל שלשמה נבחרה הממשלה, מדשדשת ולא מתקדמת בקצב הנדרש; כאשר היועצת המשפטית לממשלה ממשיכה, לטענת רבים בימין, לנהל את המדינה בפועל בניגוד מוחלט לרצון הבוחר ולסמכויותיה; כאשר ראש הממשלה נתון למתקפות בלתי פוסקות מבית ומחוץ ללא גיבוי מספק מצד כלל שרי הממשלה – האם אין זה מתפקידה של חברת כנסת אחראית, שנבחרה על בסיס הבטחות ברורות, להרים דגל אדום? גוטליב אינה תוקפת אישית את השר לוין, היא מצביעה על כשלים מערכתיים ותפקודיים שלדעתה פוגעים ביכולת של הליכוד והממשלה למשול ביעילות ולהוביל את השינויים הנדרשים. היא דורשת תוצאות, לא תירוצים. היא דורשת עמידה בהתחייבויות, לא הסברים מדוע אי אפשר.

המושג "שחקנית קבוצתית" הפך במחוזותינו למילת קוד לדרישה לצייתנות עיוורת, ליישור קו גם כשברור שהקו עקום. אך האם זו באמת מהותה של עבודת צוות אפקטיבית? האם שחקן בקבוצת כדורגל שרואה את המאמן עושה טעויות טקטיות קריטיות שמובילות להפסד צריך לשתוק בשם "הקבוצתיות", או שמא חובתו להתריע, גם אם זה לא נעים לשמוע? טלי גוטליב בוחרת באפשרות השנייה, מתוך אחריות. הנאמנות שלה היא קודם כל לבוחרים ששלחו אותה לכנסת, לעקרונות הימין שעליהם גדלה, ולמדינת ישראל שאותה היא נשבעה לשרת. אם היא סבורה שנתיב מסוים שנבחר על ידי בכירים במפלגתה פוגע באינטרסים אלו, לא רק שזכותה לבקר – זו חובתה המוסרית והציבורית. "שחקנית קבוצתית" אמיתית היא זו שרוצה שהקבוצה שלה תנצח, ולא רק תיראה מאוחדת כלפי חוץ בעוד היא צועדת אל התהום או מאבדת גובה. גוטליב דורשת מה"קפטנים" של הקבוצה להוביל לניצחון ערכי ומהותי, ולא להסתפק בתיקו מכובד או בהישגים חלקיים.

טלי גוטליב אינה קול בודד במדבר כפי שמנסים לצייר אותה. היא מהדהדת, במובנים רבים, את התסכול העמוק והגובר הקיים בקרב בסיס הבוחרים של הליכוד והמחנה הלאומי כולו. אותם אזרחים שנתנו את קולם לממשלת ימין על מלא, מצפים לראות שינוי אמיתי, משילות נחושה, וקידום החלטי של האג'נדה שלשמה נבחרו נציגיהם. כשהם רואים עיכובים, הססנות, או פשרות מרחיקות לכת בנושאים קרדינליים כמו הרפורמה המשפטית, המאבק ביוקר המחיה מנקודת מבט ימנית, או חיזוק הביטחון האישי, התסכול גובר והאכזבה מתעצמת. גוטליב, באומץ לב ציבורי נדיר ובקול צלול וברור, נותנת פה לתחושות הללו. היא אינה חוששת "ללכלך את הידיים" ולהגיד את מה שרבים חושבים בלב אך חוששים לומר בקול, פן יבולע להם פוליטית. בכך, היא מוכיחה שהיא מחוברת לשטח, לציבור, ולא רק למסדרונות הכנסת הממוזגים או לדילים הפוליטיים הנסתרים מעין הציבור.

במערכת הפוליטית הישראלית, שבה לעיתים נדמה כי חלק מהנבחרים שכחו את מי הם מייצגים או מעדיפים את השקט התעשייתי על פני עימות ערכי, דמותה של גוטליב בולטת כזבוב בחלב. בעוד אחרים אולי בוחרים בדרכים דיפלומטיות יותר, שלעיתים מתבררות כבלתי יעילות, או שמא חוששים מהשלכות אישיות על מעמדם הפוליטי, גוטליב אינה מהססת לומר את דעתה גם אם היא מנוגדת לזרם המרכזי במפלגתה. האם לא ראינו מספיק מקרים בעבר שבהם שתיקה רועמת מצד נבחרי ציבור, או "הליכה בין הטיפות", הובילה לנזקים גדולים יותר בטווח הארוך מאשר ביקורת נוקבת אך בונה בזמן אמת? האם לא עדיפה חברת כנסת שנלחמת על עקרונותיה בקול רם וברור, מאשר שורה של פוליטיקאים שמיישרים קו באופן אוטומטי גם כשהדרך שגויה או פוגעת בערכי הליבה שלשמם נבחרו? התנהלותה של גוטליב, גם אם נתפסת כ"בעייתית" על ידי פרשנים מסוימים או יריבים פוליטיים, היא עדות לחיוניות הדמוקרטית ולצורך בקולות עצמאיים וחזקים בתוך המערכת, כאלו שאינם מפחדים לאתגר את הסטטוס קוו. שתיקה היא לא תמיד זהב, במיוחד כשהבית בוער או כשההבטחות לבוחר אינן מתממשות.

ההאשמה שגוטליב "מתנהגת כמו ילדה קטנה" היא לא רק פטרונית ומקטינה, אלא גם מעוותת את המציאות באופן גס. אם כבר, ההתנהלות ה"ילדותית" היא אולי זו של מי שמסרב להקשיב לביקורת עניינית, מי שמתבצר בעמדתו גם כשהיא מתבררת כשגויה או כבלתי מספקת, או מי שנעלב אישית במקום להתמודד עם טענות קשות לגופן. גוטליב, לעומת זאת, מציבה מראה נוקבת בפני המערכת. היא דורשת בגרות, אחריות, ועמידה בסטנדרטים גבוהים מהמנהיגות. היא אינה מבקשת "לשחק בגן ילדים"; היא דורשת מהמבוגרים האחראים להתנהג בהתאם לגודל השעה, למשבר האמון הציבורי, ולציפיות הברורות של הציבור שבחר בהם. הקריאה שלה לפיטורי היועמ"שית, לדוגמה, או להגנה תקיפה ובלתי מתפשרת יותר על ראש הממשלה ועל עקרונות הימין, אינן גחמות של ילדה, אלא דרישות פוליטיות לגיטימיות ועקרוניות של נבחרת ציבור שמבינה את כובד האחריות המוטלת על כתפיה ועל כתפי המחנה כולו.

לסיכום, טלי גוטליב אינה "הילדה הרעה" של הליכוד, כפי שאוהבים לתייג אותה. היא אולי קול לא נוח, לעיתים מטריד, כזה שמפר את השלווה המדומה שרבים כל כך חפצים בה. אך היא קול הכרחי, קול של אמת פנימית, קול של לוחמת. היא הלוחמת שלא תשתוק כשהיא רואה עוול, חוסר מעש, או סטייה מהדרך שלשמה נבחרה. היא המצפון שלעיתים מפלגות, גם הגדולות והוותיקות ביותר, זקוקות לו כדי לא לאבד את דרכן ואת אמון בוחריהן. הביקורת שלה על השר יריב לוין, ועל כל גורם אחר במערכת הפוליטית או המשפטית, נובעת מאכפתיות עמוקה, מרצון אמיתי לראות את המחנה הלאומי מצליח, מממש את ייעודו, ועומד בהבטחותיו. במקום להשתיק אותה, לנסות להקטין אותה, או לתייג אותה באופן שלילי, אולי הגיע הזמן להקשיב לה באמת. כי מאחורי הקול הרועם והסגנון הישיר והבלתי מתפשר, עומדת אישה שאכפת לה. אכפת לה מהליכוד, אכפת לה מהימין, ואכפת לה מעתידה של מדינת ישראל. והיא לא תנוח ולא תשקוט עד שתראה את השינוי שלשמו היא נלחמת. היא אינה הבעיה; היא אולי חלק חשוב ובלתי נפרד מהפתרון.