טלי גוטליב והאמת המרה: כשהימין מעדיף 'ילדים טובים' על פני לוחמות אמת

הסערה סביב דבריה של חברת הכנסת טלי גוטליב, ובפרט הביקורת החריפה שהפנתה כלפי שר המשפטים יריב לוין, אינה עוד 'רעש' פוליטי חולף. זוהי קריאת השכמה, צלצול פעמונים מהדהד במסדרונות האטומים של הפוליטיקה הישראלית, המאלץ אותנו לשאול שאלות נוקבות על טבעה של מנהיגות, על המחיר של אמירת אמת, ועל מה באמת מצופה מנבחר ציבור במפלגת שלטון. האם תפקידו להיות 'ילד טוב ירושלים', מהנהן וממושמע, או שמא חובתו הראשונית היא לזעוק כשעוולות נעשות, גם אם הזעקה מכוונת כלפי בכירים במפלגתו?

המתקפה על גוטליב, המנסה לצייר אותה כמי שפועלת ממניעים אישיים או כמי ש'פוגעת בלכידות המפלגתית', היא החמצה גדולה במקרה הטוב, וניסיון השתקה ציני במקרה הרע. הבה נבחן את העובדות כהווייתן, ולא כפי שמנסים למסגר אותן. גוטליב, לוחמת חסרת פשרות הידועה בלהט האידיאולוגי שלה ובעבודתה הפרלמנטרית הנמרצת, לא קמה בבוקר אחד והחליטה 'לתקוף' את שר המשפטים. דבריה, גם אם נאמרו בחריפות – וחריפות לעיתים היא הכלי היחיד שנותר כדי לנפץ חומות של אדישות או אינטרסים – נובעים מתסכול עמוק ומוצדק.

על פי הפרסומים, חברת הכנסת גוטליב חשה כי הצעת חוק חשובה שלה, פרי עבודה מאומצת, לא רק שאינה מקודמת כראוי על ידי השר הממונה, אלא שאף נעשים ניסיונות לייחס את הקרדיט עליה לאחרים. אם אכן כך הדבר, האם אין זו זכותה וחובתה לזעוק? האם פוליטיקאי אמור לעמוד מנגד ולראות כיצד עבודתו למען בוחריו נרמסת או נגנבת? הביטוי 'כך מתנהג ילד קטן', שיוחס לגוטליב בהקשר של התנהלות לוין, אינו בהכרח עלבון אישי, אלא יכול להתפרש כתסכול צורב מול התנהלות שנתפסת כקטנונית, ככזו שאינה הולמת את גודל השעה ואת כובד האחריות המוטלת על שר בכיר בממשלת ימין. האם עיסוק ב'מי יקבל את הקרדיט' במקום בקידום מהלכים חיוניים אינו מזכיר לעיתים 'גן ילדים'? גוטליב פשוט אמרה את מה שאחרים אולי חושבים בלבם.

יתרה מכך, הביקורת של גוטליב אינה מתמצית רק בסוגיית הצעת החוק הפרטית שלה. היא נוגעת לליבת העשייה והמחויבות של ממשלת הימין. הטענות על חוסר מעש מצד שר המשפטים בנושאים קריטיים כמו פיטורי היועמ"שית, הגנה מספקת על ראש הממשלה מפני רדיפה משפטית, וקידום הרפורמה המשפטית במלוא העוז – אלו אינן טענות בעלמא. אלו סוגיות המטרידות מאות אלפי אזרחים שבחרו במחנה הלאומי וציפו לשינוי אמיתי. כשחברת כנסת מהליכוד, שנבחרה על בסיס הבטחות אלו, רואה דשדוש או חולשה במקום בו נדרשת נחישות, האם שתיקתה תשרת את ה'קבוצה' או את בוחריה? התשובה ברורה.

כאן אנו מגיעים לסוגיית ה'שחקנית הקבוצתית'. מנסים למתג את גוטליב כמי שפוגעת באחדות הליכוד. אך מהי אחדות אמיתית? האם היא שתיקה רועמת מול כישלונות או מחדלים? האם היא העמדת פנים שהכל כשורה כשבפועל עקרונות נזנחים והבטחות מופרות? טלי גוטליב מוכיחה ש'שחקנית קבוצתית' אמיתית היא זו שנאמנה קודם כל לעקרונות הקבוצה ולמטרותיה המוצהרות. היא זו שלא תהסס להצביע על כשלים פנימיים, מתוך רצון לתקן ולשפר, ולא מתוך כוונה לחתור תחת איש. לעיתים, הביקורת הפנימית היא הביטוי הנעלה ביותר לנאמנות, שכן היא דורשת אומץ לב נדיר ונכונות לשלם מחיר אישי.

במקום לתקוף את השליחה, מוטב שיתמקדו במסר. האם ייתכן שטלי גוטליב היא לא הבעיה, אלא קול השפיות והמצפון של מחנה הימין? האם ייתכן שהיא מצביעה על נקודות תורפה אמיתיות שראוי לתת עליהן את הדעת? האם הניסיון להציג אותה כ'בעייתית' אינו נועד להסיט את הדיון מהשאלות המהותיות שהיא מעלה? אלו שאלות שכל מצביע ימין צריך לשאול את עצמו.

הטענה כי גוטליב 'מטילה דופי במניעים ובמקצועיות של בכיר במפלגה' היא דמגוגיה זולה. חברת כנסת אינה בובה על חוט. תפקידה לבקר, לפקח ולדרוש תשובות, גם מבכירים ממנה. אם שר המשפטים, בעיניה ובעיני רבים אחרים, אינו פועל בנחישות מספקת בנושאים שהם בנפשה של המדינה ושל בוחרי הימין, זכותה ואף חובתה לומר זאת בקול רם וברור. זו אינה הטלת דופי אישית, אלא ביקורת עניינית על תפקוד, גם אם היא מנוסחת בלשון חדה כתער.

טלי גוטליב אינה 'ילדה קטנה' שמשתוללת. היא אריה פוליטי, לוחמת צדק שלא חוששת לומר את אשר על ליבה, גם כשהאמת כואבת ובלתי פופולרית. היא מייצגת קול חשוב במחנה הלאומי – קול שדורש מעשים ולא דיבורים, קול שמחויב לעקרונות ולא לכסאות. הניסיונות לצייר אותה כגורם מפלג או כמי שפוגעת במפלגתה הם שירות דוב לליכוד ולממשלת הימין. דווקא קולות כמו של גוטליב, המוכנים להסתכן ולהתעמת למען מה שהם מאמינים בו, הם אלו שיכולים להבטיח שהספינה תמשיך לנוע בכיוון הנכון.

בעולם פוליטי שבו רבים מעדיפים את הנוחות שבשתיקה ואת הבטיחות שבקונפורמיות, טלי גוטליב היא תזכורת מרעננת לכך שיש גם דרך אחרת. דרך של אומץ, של נחישות ושל מחויבות בלתי מתפשרת לאמת. הימין זקוק ליותר 'טלי גוטליביות', לא פחות. אלו שמעדיפים 'ילדים טובים' וממושמעים על פני לוחמות אמת, עלולים לגלות יום אחד שהם נותרו עם מפלגה ממושמעת מאוד, אך ריקה מתוכן ומדרך.