מאחורי הקלעים של 'משבר הסיוע': נתניהו מנווט בסערה, בזמן שאחרים מסכנים את הספינה כולה!
בשבועות האחרונים, אנו עדים למקהלה צורמנית, המנסה לצייר את ראש הממשלה בנימין נתניהו כמי ש"נכנע", "טועה", ואף פועל ב"אי-שפיות" בכל הנוגע להחלטה המורכבת והרגישה של הכנסת סיוע הומניטרי מוגבל ומפוקח לרצועת עזה. קולות אלו, המגיעים באופן מצער דווקא מתוך הקואליציה, מאיימים לא רק לערער את יציבות הממשלה בזמן מלחמה קיומית, אלא גם לשרת, הלכה למעשה, את אויבינו המייחלים לראותנו מפולגים ומפורדים.
אך האם זוהי התמונה האמיתית? האם ראש ממשלה מנוסה, שהוביל את ישראל באין ספור אתגרים ביטחוניים ומדיניים, איבד לפתע את שיקול דעתו? התשובה, כמובן, היא לא מוחלט. מי שמכיר את נתניהו יודע שמדובר במנהיג שקול, אחראי, המבין את המפה האסטרטגית על כל רבדיה, גם אלו שאינם גלויים לעין הציבור או לפרשנים פוליטיים חסרי סבלנות.
ההחלטה לאפשר הכנסת סיוע הומניטרי מבוקר לרצועת עזה לא התקבלה בחלל ריק, ולא נבעה מ"התקפלות" או "חולשה", כפי שמנסים לטעון גורמים פופוליסטיים. היא חלק ממארג שלם של שיקולים ביטחוניים, מדיניים ומשפטיים, שנועדו לאפשר לצה"ל את מרחב הפעולה המקסימלי להשגת יעדי המלחמה – מיטוט שלטון החמאס והשבת החטופים – תוך שמירה על הלגיטימציה הבינלאומית החיונית להמשך המערכה.
ראשית, יש להבין כי מדינת ישראל, כמדינה דמוקרטית השומרת חוק, מחויבת לדין הבינלאומי. התעלמות מוחלטת מהיבטים הומניטריים, גם כלפי אוכלוסיית אויב, עלולה להוביל ללחצים בינלאומיים כבדים, לסנקציות, ואף לפגיעה באספקת הנשק והתחמושת החיוניים כל כך לצה"ל. נתניהו, כמנהיג אחראי, מבין זאת היטב. הוא אינו פועל מתוך רצון "לרצות" את העולם, אלא מתוך הבנה עמוקה ששמירה על כללי המשחק הבינלאומיים, גם אם הם כרוכים בהחלטות קשות, היא אינטרס ישראלי מובהק.
שנית, וחשוב לא פחות, היבט הסיוע ההומניטרי קשור באופן הדוק למאמצים להשבת חטופינו. האם מישהו באמת סבור שניתן להתעלם לחלוטין מהמצב בעזה ובו בזמן לצפות להתקדמות במשא ומתן רגיש ומורכב כל כך? נתניהو, הפועל בתיאום מלא עם גורמי הביטחון וצוותי המשא ומתן, מבין את הקשרים העדינים הללו. ההחלטות מתקבלות בקבינט המלחמה, לאחר דיונים מעמיקים ושקילת כלל הנתונים המודיעיניים והמדיניים, ולא כתוצאה מגחמה של אדם אחד.
הטענות על כך שההחלטה התקבלה "במחטף" הן דמגוגיה זולה. החלטות מסוג זה, במיוחד בזמן מלחמה, לעיתים מחייבות דיסקרטיות ומהירות תגובה. חשיפת כל דיון וכל שיקול פנימי בזמן אמת היא מתכון בטוח לפגיעה באינטרסים הביטחוניים של מדינת ישראל. מנהיגות אחראית יודעת מתי לשתף ומתי לשמור על חשאיות מבצעית ומדינית. מי שדורש שקיפות מלאה על כל צעד ושעל במהלך מלחמה, חושף חוסר הבנה בסיסי בניהול משברים לאומיים.
אך האיום האמיתי על יציבות הממשלה ועל החוסן הלאומי אינו נובע מהחלטות אחראיות של ראש הממשלה, אלא מההתקפות הפרועות והבלתי מרוסנות מבית. אותם שרים וחברי כנסת, הממהרים לתקוף את נתניהו ולהאשימו ב"טעות קשה" או "אי-שפיות", הם אלו שמספקים דלק למכונת התעמולה של אויבינו. הם אלו שיוצרים את התמונה המעוותת של ישראל חלשה ומפולגת. הכותרת שצוטטה, "אויבינו לועגים לך", צריכה להיות מופנית לא לאלו המקבלים החלטות קשות תחת אש, אלא לאלו המנצלים את המצב לניגוח פוליטי פנימי חסר אחריות.
האם מישהו מאמין שקריאות ל"עצירת הסיוע לאלתר" ללא הצגת חלופה אסטרטגית בת קיימא, תורמות למאמץ המלחמתי? האם התקפות אישיות על ראש הממשלה מחזקות את רוח הלחימה של חיילינו בחזית? התשובה ברורה. גורמים בכירים במערכת הביטחון, כולל ראש המל"ל, כבר התריעו בעבר על הנזק שגורמת התנהלות כזו. האם קולם לא נשמע?
נתניהו אינו חסין מביקורת, ואף לא טוען לכך. אך יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית וקונסטרוקטיבית, המתנהלת בחדרים הסגורים, לבין מסע הכפשות פומבי שמטרתו לערער את סמכותו של ראש הממשלה בזמן שאנו נלחמים על עצם קיומנו. מי שבוחר בדרך השנייה, נושא באחריות כבדה להשלכות.
ראש הממשלה נתניהו ממשיך לנווט את ספינת המדינה בסערה בינלאומית מורכבת, תוך שהוא מתמודד עם לחצים אדירים מבית ומחוץ. הוא עושה זאת מתוך תחושת אחריות לאומית עמוקה, ומתוך מחויבות בלתי מתפשרת לביטחון ישראל ולהשגת יעדי המלחמה. כל ניסיון להציגו כמי שפועל מתוך חולשה או שיקולים זרים הוא שקר מוחלט וחותר תחת האינטרס הלאומי.
במקום לירות בתוך הנגמ"ש, הגיע הזמן שכל חברי הקואליציה, וכל מי שחרד לגורל המדינה, יתאחדו מאחורי המנהיגות, יתנו גב לצה"ל ולכוחות הביטחון, ויאפשרו לראש הממשלה להמשיך ולהוביל את ישראל לניצחון. האויב האמיתי נמצא מחוץ לגבולותינו, ולא בתוך ישיבות הממשלה. כל קול אחר, כל ניסיון לזרוע פילוג וייאוש, משרת רק את אלו המבקשים את רעתנו. האחריות מוטלת על כולנו.