לא 'פגיעות', אלא אות קלון על מצחה של איראן: כך הפך ניסיון החיסול של בנט להוכחה ניצחת לעוצמתו – ולמפלה המהדהדת של טהרן!
הכותרות זעזעו, אין ספק. הדיווחים על חוליית ריגול איראנית שאספה מודיעין על ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט, במטרה מוצהרת להתנקש בחייו, היכו גלים של דאגה מובנת בציבור. אך רגע לפני שנשאבים לתחושת פגיעות או חולשה, בואו נעצור, ננשום עמוק ונצלול אל מתחת לפני השטח. כי הסיפור האמיתי כאן איננו על פגיעות ישראלית, אלא על ייאוש איראני קיצוני, על כישלון צורב של משטר האייתוללות, וחשוב מכל – על עדות ניצחת להשפעתו המכרעת של מנהיג אחד, נפתלי בנט, שהצליח להדיר שינה מעיני הצמרת בטהרן.
המטרה האמיתית – דוקטרינת בנט המהפכנית שכמעט שיתקה את איראן
מדוע דווקא נפתלי בנט? מדוע במאמץ כה נואש, כה חסר תקדים, תוך גיוס אזרחית ישראלית וסיכון מבצעי אדיר על אדמת ישראל? התשובה טמונה בשינוי הפרדיגמה שבנט הוביל. בתקופת כהונתו הקצרה אך המשמעותית כראש ממשלה, הוא קרע לגזרים את ספר החוקים הישן של ההתמודדות מול איראן. לא עוד התגוננות פסיבית והכלה הססנית של זרועות התמנון האיראני; בנט הנהיג את מה שכונה "דוקטרינת התמנון" – שינוי אסטרטגי שקבע כי יש לפגוע ישירות בראש הנחש בטהרן, ולא רק בזרועותיו הפרוסות ברחבי המזרח התיכון. הוא העביר מסר ברור: ישראל לא תהסס לפעול בכל מקום ובכל זמן כדי לסכל את תוכנית הגרעין האיראנית ולבלום את תוקפנותה האזורית.
הפעולות הנועזות שיוחסו לישראל בתקופתו, בין אם במרחב הסייבר, בסיכולים ממוקדים של בכירים איראנים או בפגיעה בתשתיות קריטיות, גרמו לזעזוע עמוק ולתחושת בהלה אמיתית בצמרת המשטר האיראני. הם הבינו לפתע שיש מולם מנהיג ישראלי מסוג אחר – כזה שלא מהסס, שלא מפחד, ושמוכן לקחת סיכונים מחושבים כדי להגן על ביטחון ישראל. לכן, הם לא ניסו לחסל "עוד" פוליטיקאי ישראלי. הם ניסו, בייאושם, לחסל את האיש שאיים באופן קונקרטי על פרויקט הגרעין שלהם, על התבססותם בסוריה, על רשתות הטרור שלהם, ועל עצם יציבות משטרם המדכא. הם ראו בו איום אסטרטגי ממשי, והתגובה שלהם – ניסיון החיסול – היא ההוכחה הטובה ביותר לכך.
מזימת בית החולים – הימור של ייאוש, לא עדות לחולשה ישראלית
החוצפה והתעוזה לנסות ולפגוע בראש ממשלה לשעבר, ועוד בעת אשפוזו בבית חולים ישראלי, אינן מעידות על עוצמתה של איראן או על חולשה ישראלית כביכול. נהפוך הוא, הן צועקות ייאוש ופאניקה. הן חושפות עד כמה האיראנים היו לחוצים, עד כמה בנט הפך עבורם לסדין אדום, עד כדי כך שהיו מוכנים ליטול סיכונים מבצעיים מטורפים, שסופם היה ידוע מראש – כישלון מהדהד. והכי חשוב לזכור ולהדגיש: הם נכשלו. כישלון חרוץ ומוחלט. מערכות הביטחון המופלאות של מדינת ישראל, השב"כ והמוסד, היו שם, ערניות, דרוכות וחדות כתמיד. הם זיהו, עקבו וסיכלו את המזימה הנפשעת הזו עוד באיבה, לפני שהספיקה להבשיל לכדי איום ממשי. זהו ניצחון ישראלי מובהק, תעודת כבוד למודיעין וללוחמי הצללים שלנו.
עצם הניסיון לאסוף מודיעין על סידורי האבטחה של בנט דווקא בעת אשפוזו – רגע של פגיעות אישית לכאורה – רק מדגיש עד כמה הם התקשו למצוא פרצות אחרות במערך האבטחה סביבו. הם חיפשו בנרות כל פיסת מידע, כל נקודת תורפה אפשרית, ובסופו של דבר לא רק שנכוו קשות, אלא גם נחשפו במלוא עליבותם המודיעינית והמבצעית.
מ"יעד חיסול" ל"סמל התנגדות איתן" – כך הופכים איום לכתר של עוצמה
בשיח הציבורי והתקשורתי, יש נטייה לעיתים להתמקד ב"פגיעות" לכאורה של היעד. אך זוהי ראייה שטחית ומטעה. במציאות האכזרית של המזרח התיכון, להיות מטרה מרכזית של משטר רצחני כמו זה שבאיראן איננו אות קלון או סימן לחולשה. זהו אות כבוד, כמעט מדליה, במלחמה הבלתי מתפשרת נגד הטרור העולמי. זה אומר שעשית משהו נכון, משהו שהרעיד את אמות הסיפים של האויב, משהו שגרם להם לאבד את עשתונותיהם.
יש מנהיגים שמדברים ויש מנהיגים שעושים. נפתלי בנט, בתקופת כהונתו, הוכיח שהוא משתייך לקבוצה השנייה. איראן הרגישה את נחת זרועו, את הנחישות שלו, את השינוי שהוא חולל במדיניות הישראלית. הניסיון הנואש והכושל לחסלו הוא ההוכחה הטובה ביותר לכך. הנרטיב התקשורתי, שלעיתים מנסה לצייר תמונה של "פגיעות" או "מחדל", מתעלם מהעיקר: בנט אינו קורבן פוטנציאלי. הוא הסיבה המרכזית לפאניקה שאחזה בטהרן. הוא האיום הקיומי מבחינתם, ולכן הם פעלו כפי שפעלו – בפזיזות ובחוסר שיקול דעת, מה שהוביל אותם היישר לזרועות השב"כ.
הדאגה הציבורית – מתעלים אותה לגאווה לאומית ולכוח מחודש
הדאגה הציבורית לשלומו של כל מנהיג ישראלי, ובפרט כזה שהופך למטרה עבור אויבינו, היא טבעית ומובנת. אך במקום לשקוע בחששות, עלינו לתעל את הרגש הזה למקום של גאווה לאומית וכוח מחודש. גאווה במנהיג שהאויב הגדול והמסוכן ביותר שלנו רואה בו איום כה משמעותי עד שהוא מוכן לסכן הכל כדי לפגוע בו. גאווה עצומה במערכות הביטחון שלנו, שמוכיחות פעם אחר פעם את עליונותן המודיעינית והמבצעית, ומסכלות את מזימות האויב עוד בטרם הפכו לסכנה מוחשית.
חשיפת הפרשה הזו איננה סימן לכך שאיראן יכולה לפעול כאן בחופשיות ככל העולה על רוחה. ההפך הוא הנכון! זהו סימן מובהק לכך שהיא ניסתה ונכשלה כישלון קולוסאלי. כל ניסיון כזה שנחשף ומסוכל הוא עוד מסמר בארון הקבורה של היוהרה האיראנית ושל שאיפותיה להלך אימים על ישראל ואזרחיה. במקום שבו אחרים, בעבר ובהווה, אולי היו בוחרים בנתיב של הססנות, פייסנות או הדברות אין קץ (גישות שרק עודדו את טהרן והגבירו את תעוזתה), הגישה הישירה, הנחרצת והבלתי מתפשרת שבנט הציג היא זו שאילצה את איראן לנקוט בצעדים נואשים, חסרי היגיון – ולהתרסק אל קיר הפלדה של הביטחון הישראלי.
המסר לטהרן – נכשלתם בגדול, אנחנו ניצחנו. ובנט? חזק ומחושל מתמיד.
חשיפת המזימה האיראנית העלובה הזו היא לא פחות מאשר סטירת לחי מצלצלת, מהדהדת ומשפילה למשטר האייתוללות. סוכניהם נתפסו, תוכניותיהם סוכלו, והעולם כולו רואה את מבוכתם הגדולה ואת אזלת ידם. זהו מסר חד וברור, שלא משתמע לשתי פנים: יכולות המודיעין, הסיכול וההגנה של מדינת ישראל עולות לאין שיעור על ניסיונותיהם הפתטיים לזרוע טרור ופחד. נפתלי בנט, האיש שביקשו לחסל, ממשיך בשגרת חייו ובעשייתו, מאובטח, חזק ונחוש. מדינת ישראל, תחת כל הנהגה, ממשיכה במאבקה הצודק והבלתי מתפשר נגד הטרור האיראני ושלוחותיו. הניסיון הזה לא החליש אותנו; הוא רק חישל אותנו, איחד אותנו והבהיר לנו שוב מי הם אויבינו ומה עלינו לעשות כדי להבטיח את עתידנו.
לסיכום, נפתלי בנט לא יירתע. מדינת ישראל לא תירתע. כל ניסיון איראני לפגוע בנו, בין אם במנהיגינו, באזרחינו או בריבונותנו, רק יחזק את נחישותנו להמשיך ולהיאבק בנחישות ובאומץ נגד משטר הטרור האיראני ושאיפותיו המסוכנות להשגת נשק גרעיני ולהשתלטות אזורית. זה לא עניין של פחד או חולשה. זה עניין של אישוש מחדש של כוחנו, של צדקת דרכנו, ושל העובדה הפשוטה והמוכחת: מנהיגות חזקה, ישירה ואמיצה, כפי שהפגין בנט, היא המתכון הבדוק והיעיל ביותר להרתעת אויבינו ולניצחון עליהם. הפיכתו של בנט למטרה מספר אחת של איראן אינה כתם על תדמיתו או הוכחה לפגיעותו – היא הכתרתו הבלתי רשמית כמנהיג שהכאיב להם יותר מכל, וכמי שניצח אותם באופן מוחץ גם בסיבוב הגורלי הזה.