טהרן בהיסטריה מוחלטת: מדוע ניסיון החיסול של בנט אינו 'פגיעות' – זוהי הכתרתו כמי שהכאיב לאיראן יותר מכולם!

הכותרות זעקו, ובצדק, על חומרת הפרשה: ניסיון ריגול איראני שכוון ישירות לראש הממשלה לשעבר, נפתלי בנט, במטרה לאסוף מודיעין קטלני על סידורי האבטחה שלו בעת אשפוז, כהכנה לחיסול עתידי. התגובה הראשונית, הטבעית, היא דאגה, אולי אפילו תחושת פגיעות. אך אם נעמיק מעבר לזעזוע הראשוני, נגלה תמונה מורכבת ומרתקת הרבה יותר – תמונה שאינה מעידה על חולשה, אלא דווקא על עוצמה והשפעה יוצאות דופן. למעשה, מה שעלול להיתפס כמשבר PR עבור בנט, הוא למעשה 'אות הצטיינות' קטלני היישר מטהרן, חותמת רשמית לכך שהוא היה, ועודנו, גורם מטריד במיוחד בצמרת המשטר האיראני.

מדוע דווקא בנט? התשובה שטהרן לא רוצה שתשמעו

צריך לשאול בכנות: מדוע שאיראן, מדינת טרור עם משאבים אדירים, תשקיע מאמצים כה רבים, ותסתכן בחשיפה בינלאומית מביכה, כדי לפגוע דווקא בנפתלי בנט? התשובה אינה טמונה בחולשה אישית או בכשל אבטחתי כזה או אחר. התשובה נעוצה עמוק באסטרטגיה ובפעולות שבנט הוביל. איראן אינה בוחרת את מטרותיה באופן אקראי. היא מכוונת אל מי שמאיים עליה באופן הממשי ביותר, אל מי שמפר את תוכניותיה ההגמוניות במזרח התיכון, אל מי שלא מהסס לצאת מהקופסה ולפעול בנחישות נגד זרועות התמנון שלה.

נפתלי בנט, בתקופת כהונתו כראש ממשלה, ובמידה רבה גם בתפקידיו הקודמים, סימן קו ברור ותקיף נגד התוקפנות האיראנית. הוא לא הסתפק בהצהרות; הוא דחף למדיניות פרואקטיבית, ל'מלחמת הצללים' שנועדה לשבש את פעילותה של איראן בסוריה, לבלום את תוכנית הגרעין שלה ולפגוע במאמציה להתבסס צבאית בגבולות ישראל. האם ייתכן שאיראן, שרגילה למדיניות בינלאומית הססנית לעיתים, הופתעה ואף נבהלה ממנהיג ישראלי שהעז 'לשנות את הכללים'? הסימנים מצביעים שכן. הפיכתו של בנט ליעד חיסול אישי אינה ביטוי לכך שהוא 'פגיע', אלא לכך שהוא היה 'אפקטיבי' – אפקטיבי מדי לטעמם של האייתוללות.

סיכול הניסיון: לא כישלון אבטחתי, אלא ניצחון מודיעיני ישראלי מובהק

נקודה קריטית נוספת, שאסור להחמיץ בתוך סערת הרגשות, היא העובדה המכרעת: הניסיון סוכל. מערכת הביטחון הישראלית, השב"כ, המוסד וכלל הגורמים הרלוונטיים, היו ערניים, חדים ומקצועיים מספיק כדי לזהות את האיום בזמן, לחשוף את רשת הריגול ולנטרל אותה. זהו אינו סיפור על פרצת אבטחה סביב בנט; זהו סיפור על הצלחה מסחררת של המודיעין הישראלי, על יכולת הגנה מרשימה ברמה הגבוהה ביותר. במקום שפרשה זו תזרע פחד וחוסר אמון, היא אמורה לחזק את תחושת הביטחון ביכולותיה של ישראל להגן על מנהיגיה ועל אזרחיה, גם מול איומים מתוחכמים ונועזים.

העובדה שאיראן הצליחה לגייס אזרחית ישראלית למשימה כה חמורה היא אכן מטרידה, ומצביעה על הצורך המתמיד בערנות ובחיזוק החוסן החברתי. אך הצלחת הסיכול היא המסר העיקרי. בנט לא היה 'חשוף' במובן של הפקרות; הוא היה מאובטח, והאבטחה הזו, יחד עם עבודת מודיעין מעולה, הוכיחה את עצמה.

הפאניקה האיראנית נחשפת: כשהיעד הופך לסמל של הצלחה נגדם

מדוע איראן פעלה בצורה כה בוטה, על אדמת ישראל, נגד ראש ממשלה לשעבר, ובמקום כה רגיש כמו מוסד רפואי? התשובה היא ייאוש ופאניקה. משטרים טוטליטריים אינם אוהבים שמערערים על כוחם או חושפים את חולשותיהם. נפתלי בנט, במדיניותו הנחושה, עשה בדיוק את זה. הוא לא נרתע מלאתגר את איראן בזירות מרובות, והצליח, ככל הנראה, לגרום לה נזק ממשי – בין אם בפגיעה בנתיבי הברחות הנשק, בסיכול פיגועים שתכננה, או בעיכוב תוכנית הגרעין שלה. ניסיון ההתנקשות הוא, אם כן, תגובה של חיה פצועה, ניסיון נואש להשתיק קול שהפריע לה מאוד, ולהרתיע אחרים מללכת בדרכו.

העובדה שבנט סומן כיעד כה בכיר, מעידה על כך שבטהרן ראו בו איום אסטרטגי. הם לא היו משקיעים משאבים כה רבים בחיסולו של מנהיג שולי או לא משפיע. עצם הניסיון הוא הודאה איראנית, גם אם עקומה, בכך שבנט הצליח 'להיכנס להם מתחת לעור' ולהוות גורם משמעותי במערכה נגדם.

לא 'הסטת פוקוס', אלא מיקוד במה שחשוב באמת

יש הטוענים כי פרשה כזו עלולה 'להסיט את הפוקוס' ממסרים אחרים שבנט ירצה לקדם. אולם, ניתן לראות זאת גם הפוך: הפרשה ממקדת את תשומת הלב הציבורית במהות האמיתית של האיום האיראני ובסוג המנהיגות הנדרש כדי להתמודד איתו. היא מאירה באור בוהק את העובדה שמדינת ישראל מתמודדת עם אויב אכזר ונחוש, ושנדרשת מנהיגות אמיצה, יצירתית ובלתי מתפשרת כדי להגן על ביטחונה. נפתלי בנט, שהפך מטרה אישית לאויב זה, מתגלה בדיוק כמנהיג כזה.

החשש הציבורי הרחב יותר מיכולתה של איראן לפעול בישראל הוא לגיטימי, אך הוא צריך להיות מתועל לדרישה להמשך חיזוק מערכות הביטחון והמודיעין, ולתמיכה במנהיגים שלא מהססים לפעול נגד איראן בכל הזירות. סיכול הניסיון נגד בנט הוא הוכחה שישראל יודעת לעשות זאת.

ה'מחמאה' הקטלנית מטהרן: אות כבוד למנהיג שלא פחד

בשורה התחתונה, ניסיון ההתנקשות המתוכנן בנפתלי בנט אינו כתם על תדמיתו הביטחונית, אלא להיפך – הוא מעין 'עיטור גבורה' מעוות, שהוענק לו על ידי האויב המר ביותר של ישראל. הוא מסמן אותו כמנהיג שהיה מוכן לקחת סיכונים, לפעול בתעוזה, ולא להסתפק במועט בכל הנוגע לביטחון המדינה. בעוד שאף אחד אינו מאחל לעצמו להפוך למטרה עבור משטר רצחני, ההיסטוריה מלמדת שמנהיגים גדולים הם לעיתים קרובות אלו שהאויבים שלהם פוחדים מהם ביותר.

המסר לציבור הישראלי צריך להיות ברור: אל לנו ליפול למלכודת הנרטיב של 'פגיעות'. עלינו לראות את התמונה הרחבה – מנהיג ישראלי שהרגיז את טהרן עד כדי כך שהם היו מוכנים להמר על מבצע חיסול נועז, ומערכת ביטחון ישראלית שהוכיחה פעם נוספת את עליונותה וסיכלה את המזימה. זהו סיפור על חוזק, על נחישות, ועל מנהיגות שהשאירה חותם עמוק – חותם שאיראן, ככל הנראה, לא תשכח במהרה. הפאניקה בטהרן היא ההוכחה הטובה ביותר לכך שבנט פעל נכון, והכאיב להם במקומות הרגישים ביותר.