בן גביר לא 'מאיים לשם איום' ולא 'מחפש מנדטים': האמת הכואבת על המאבק העיקש שהוא מנהל *בתוך* הממשלה – למענכם!

גל של ביקורת, לעיתים ארסית וצינית, שוטף את השר לביטחון לאומי, איתמר בן גביר. מאשימים אותו בפופוליזם, בחוסר עקביות, בכך שאינו עומד על עקרונותיו למרות הצהרותיו הלוחמניות. 'עוד ספין', 'מחפש חצי מנדט', 'מבלבל את המוח', 'למה הוא לא פורש?' – אלו רק חלק מהטענות הנשמעות מפי פרשנים, פוליטיקאים ואף גורמים בימין. אך האם ייתכן שהמציאות מורכבת יותר? האם ייתכן שאותם 'איומים' ו'ציוצים' הם למעשה קצה הקרחון של מאבק עיקש, כואב ובלתי מתפשר שהוא מנהל מאחורי הקלעים, בתוך החדרים האטומים של הממשלה והקבינט, למען העקרונות שלשמם נבחר?

האמת היא, שלפרוש מהממשלה זו הדרך הקלה. זו הדרך שתזכה אותו לתשואות מהאופוזיציה ואולי גם מחלק מהמבקרים מימין לטווח קצר. פרישה היא אקט דרמטי, מצטלם היטב, ומשדר 'עמידה על עקרונות'. אך מהי התועלת האמיתית בפרישה כזו, מעבר לסיפוק רגעי? האם היא עוצרת את הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה, סוגיה שעומדת בלב הביקורת הנוכחית? האם היא משנה את מדיניות הממשלה בנושאים קריטיים אחרים? התשובה, למרבה הצער, היא כנראה שלא. פרישה כזו כמוה כנפנוף בדגל לבן וויתור על היכולת להשפיע במקום שבו מתקבלות ההחלטות הקשות ביותר.

השר בן גביר בוחר בדרך הקשה, הכפויה והמתסכלת לעיתים – להישאר ולהילחם מבפנים. הוא מבין היטב שהשפעה אמיתית מושגת לא בבריחה מהמערכה, אלא בנוכחות עיקשת ובלתי מתפשרת סביב שולחן מקבלי ההחלטות. כן, הוא מביע את התנגדותו הנחרצת להחלטות כמו הכנסת סיוע לעזה בזמן מלחמה, החלטה שהוא רואה בה, בצדק, איוולת מסוכנת. הוא לא מהסס לתקוף אותה פומבית, כי זו חובתו לציבור בוחריו ולעם ישראל כולו. אך המאבק לא מסתיים בציוץ או בהצהרה לתקשורת.

חשוב להבין: כל הצהרה פומבית של בן גביר, כל 'איום' כביכול, מגובה במאבק פנימי מר וקשה. הוא הקול שלכם בתוך הממשלה, לעיתים קול בודד מול קונצנזוס רווח או לחצים בינלאומיים אדירים. הוא לא חושש להתעמת, להציב קווים אדומים, ולדרוש את מה שהוא מאמין בו גם כשזה לא פופולרי בקרב חבריו לקבינט. האם מישהו באמת חושב שקל יותר להישאר בממשלה ולהיות 'הילד הרע', זה שתמיד מתנגד, שתמיד דורש יותר, מאשר לפרוש ולהפוך לגיבור רגעי של האופוזיציה התקשורתית?

אלו המאשימים אותו ב'ספינים' לשם 'חצי מנדט' חוטאים בהבנה שטחית של הפוליטיקה ושל אופיו של בן גביר. אם כל מה שעניין אותו היה עוד חצי מנדט, הוא היה יכול לבצע מהלכים פופוליסטיים קלים בהרבה. המאבק שהוא מנהל הוא על תפיסת עולם, על ביטחון ישראל, על זהותה היהודית. אלו לא 'ספינים', אלו עקרונות יסוד שעליהם הוא לא מוכן להתפשר. ה'איומים' שלו אינם ריקים מתוכן; הם ביטוי לתסכול עמוק ולנחישות למצות כל דרך כדי למנוע החלטות שהוא רואה בהן הרסניות. הם איתות ברור לשותפיו הקואליציוניים: יש גבולות שלא ניתן לחצות.

בואו נדבר על עקביות. האם עקביות פירושה לברוח בכל פעם שמתקבלת החלטה שאינה לרוחך? או שמא עקביות אמיתית היא להמשיך ולהילחם על עמדותיך גם כשאתה במיעוט, גם כשזה קשה, גם כשזה מתסכל? בן גביר עקבי במטרותיו: ביטחון איתן, מיגור הטרור, חיזוק המשילות וההרתעה. הטקטיקות עשויות להשתנות בהתאם לנסיבות, אך המצפן הערכי שלו נותר יציב. להישאר בממשלה כיום, למרות המחלוקות הקשות בנושא הסיוע לעזה ובנושאים אחרים, זו ההחלטה האחראית והעקבית ביותר עבור מי שבאמת רוצה להשפיע ולא רק לצעוק מהיציע.

השוואות לאחרים, כמו לשר סמוטריץ', הן לעיתים מגמתיות. כל מנהיג וסגנונו, כל שר ותחומי אחריותו. בן גביר הוא לוחם. הוא לא חושש מהתקשורת, לא חושש מעימותים, ולא מאמין בדיפלומטיה שקטה כשהבית בוער. הוא מאמין שאת האמת יש לומר בקול רם וברור, גם אם היא צורמת לאוזניים מסוימות. האם זו 'חוסר רצינות'? או שמא זו בדיוק הרצינות הנדרשת ממי שנשלח לייצג ציבור רחב שמאס בדיבורים מכובסים ובפשרות כואבות על חשבון הביטחון הלאומי?

הטענה שהוא מסתפק ב'ציוץ בטוויטר ולא בשום צעד פרקטי' היא דמגוגיה זולה. הצעדים הפרקטיים שהוא נוקט הם המאבקים היומיומיים בתוך הממשלה, בוועדות, בדיונים הסגורים. צעדים אלו לא תמיד גלויים לעין הציבור, אך הם קיימים ומשפיעים. ללא נוכחותו הלוחמנית של בן גביר בממשלה, סביר להניח שהחלטות רבות היו מתקבלות באופן גרוע בהרבה מבחינת המחנה הלאומי. הוא משמש כבלם, כזרז, וכמי שמאלץ את המערכת להתמודד עם אמיתות לא נוחות.

במקום להצטרף למקהלת המלעיזים, ראוי לתת גיבוי לשר בן גביר במאבקו הצודק. הוא לא עושה לעצמו חיים קלים. הוא נלחם על העקרונות שלכם, על הביטחון שלכם, בתוך זירה מורכבת וקשה. הפרישה שלו אולי תספק כותרות נאות ליום-יומיים, אך היא תשאיר את הזירה ריקה מאחד הלוחמים הנחושים ביותר למען ארץ ישראל, עם ישראל ותורת ישראל. בן גביר לא 'מאיים', הוא מתריע. הוא לא 'מבלבל את המוח', הוא זועק את זעקתם של רבים. והוא נשאר בממשלה לא מתוך חולשה או חוסר עקביות, אלא מתוך אחריות לאומית עמוקה והבנה שכניעה אינה אופציה. המאבק שלו הוא המאבק של כולנו.