טלי גוטליב: 'מערערת יציבות' או המצפן המוסרי שהמערכת איבדה? האמת חייבת להיאמר!

בעידן שבו קונפורמיות הפכה למטבע עובר לסוחר וביקורת נוקבת נתפסת כמעט כבגידה, קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד כרעם ביום בהיר. מכנים אותה 'מערערת יציבות', 'פופוליסטית', 'חסרת אחריות'. אבל מה אם כל אותן תוויות אינן אלא ניסיון נואש להשתיק קול אמיץ, קול שמסרב להתיישר עם מקהלת ה'בסדר גמור' בזמן שהבית, אולי, עולה בלהבות? הגיע הזמן לשים את הדברים על השולחן, לנתח את 'האיומים' לכאורה שטלי גוטליב מציבה, ולשאול – האם היא הבעיה, או שמא היא התסמין למחלה עמוקה יותר במערכותינו?

ה'פשע' האולטימטיבי: העזה לחקור את מוקדי הכוח

אחד ה'חטאים' המרכזיים המיוחסים לגוטליב הוא התקפותיה הישירות, לכאורה, על ראש הממשלה ועל בכירי מערכת הביטחון. הביטוי 'סטירת לחי מצלצלת' שהפנתה כלפי ראש הממשלה נתניהו, והאשמותיה כלפי גורמים בצה"ל ובמערכת הביטחון ב'שקר והטעיה', הוצגו כמעשה חסר תקדים של ערעור יסודות. אך האם זו האמת כולה? האם דרישה לתשובות, לחקירה, לאחריות, היא בהכרח ערעור? או שמא היא בדיוק ההפך – ניסיון לייצב, לחזק, לוודא שהספינה אינה מפליגה אל עבר שרטון קטלני?

בעולם מתוקן, חבר כנסת, במיוחד ממפלגת השלטון, שמעלה שאלות קשות ודורש דין וחשבון, אמור להיות נכס. גוטליב, בעלת רקע משפטי עשיר, אינה יורה מהמותן; היא דורשת הוכחות, היא מצביעה על סתירות, היא מסרבת לקבל תדרוכים מעורפלים כתורה מסיני. האם שכחנו את לקחי העבר? את הקונספציות שקרסו ברעש גדול דווקא משום שאיש לא העז לערער עליהן בזמן? טלי גוטליב אינה מבקשת לערער את היציבות; היא מבקשת לוודא שהיציבות מבוססת על אדנים של אמת ושל ביטחון אמיתי, ולא על אשליות מתוקות.

ומה לגבי הטענה שהיא 'פוגעת באחדות השורות', במיוחד בזמן מלחמה? אחדות אינה אחידות דעים עיוורת. אחדות אמיתית נבנית על אמון, ושקיפות היא תנאי לאמון. כאשר עולות שאלות קשות בנוגע להתנהלות גורמי ביטחון או קבלת החלטות מדיניות, טאטוא שלהן מתחת לשטיח בשם 'האחדות' הוא מתכון בטוח לאסון. גוטליב, באומץ רב, מעדיפה את הכאב קצר הטווח של האמת על פני הנזק ארוך הטווח של השקר וההסתרה. האם אלו שדורשים ממנה לשתוק הם הדואגים האמיתיים לאחדות, או שמא הם חוששים ממה שהאמת עלולה לחשוף?

'אין רעב בעזה': ניתוק מהמציאות או קריאת תיגר על תעמולה?

עוד 'אשמה' חמורה המוטחת בגוטליב היא טענתה כי 'אין כל סכנת רעב בעזה'. מיד קפצו המבקרים והאשימו אותה בניתוק מהמציאות ובקידום מידע שאינו מבוסס. אך האם טלי גוטליב היא זו שמנותקת, או שמא אלו הם צרכני התעמולה של חמאס וגרורותיו, המקבלים כמובן מאליו כל דיווח שנועד להשחיר את פניה של ישראל?

גוטליב אינה טוענת שאין סבל בעזה; היא קוראת תיגר על הנרטיב המאורגן והממומן היטב, המתעלם מהעובדה שישראל מכניסה מאות משאיות סיוע הומניטרי מדי יום, סיוע שחלקו הגדול נבזז על ידי חמאס או אינו מגיע ליעדו בשל כאוס פנימי פלסטיני. היא שואלת, ובצדק, מדוע העולם אינו דורש דין וחשבון מחמאס על גורל האוכלוסייה שהוא שולט בה ביד ברזל? מדוע הדיווחים על 'רעב' מתעלמים מהעובדה ששוקי עזה מלאים במזון, כפי שתועד לא פעם?

האשמת גוטליב ב'קידום מידע שאינו מבוסס' היא אירונית, כאשר היא למעשה דורשת בסיס עובדתי מוצק לטענות המוטחות בישראל. היא חושפת את הצביעות של אלו הממהרים לגנות את ישראל על סמך דיווחים מגמתיים, אך מתעלמים מהאחריות הישירה של ארגוני הטרור למצב ההומניטרי. היא אינה מנותקת מהמציאות; היא מחוברת למציאות שרבים מעדיפים להתעלם ממנה.

'פופוליזם' ו'ערעור מעמדה בליכוד': הפחד מהקול האותנטי

התווית 'פופוליסטית' היא כלי נשק שגור בארסנל של מי שמבקש לבטל את דבריה של גוטליב. אך מהו פופוליזם, אם לא הקשבה לקול העם, לרחשי הלב של הציבור שמרגיש לעיתים קרובות מרומה, מופקר, ונבגד על ידי המערכות שאמורות לשרת אותו? אם לדרוש תשובות בשם בוחריה, לחשוף עוולות, ולעמוד על עקרונותיה ללא מורא – זה פופוליזם, אז אולי הגיע הזמן להעריך מחדש את המונח.

החשש לפגיעה במעמדה בליכוד הוא אולי חשש של יריבים פוליטיים, אך לא של מי שמבין את הדינמיקה האמיתית במפלגה. הליכוד אינו מפלגת חותמת גומי. הוא תנועה רחבה עם קולות מגוונים. טלי גוטליב מייצגת קול חשוב בתוך הליכוד – קול ימני, ערכי, בלתי מתפשר, שדורש מהנהגת המפלגה לעמוד בהבטחותיה לבוחר. היא אינה מחלישה את הליכוד; היא מאתגרת אותו להיות טוב יותר, נאמן יותר לדרכו.

אלו המנסים להציגה כגורם מערער יציבות, כמי שמרחיקה קהלים 'ממלכתיים', מפספסים את הנקודה. ממלכתיות אינה צייתנות עיוורת. ממלכתיות אמיתית היא דאגה כנה לעתיד המדינה, גם אם דאגה זו מתבטאת בביקורת חריפה. רבים בציבור, גם מחוץ למצודת הליכוד, רואים בגוטליב לוחמת אמיצה שאינה חוששת לומר את מה שאחרים רק חושבים.

המצפן שאבד והקול שחייב להישמע

טלי גוטליב אינה 'מערערת יציבות' לשם הערעור. היא קוראת תיגר על קונספציות שקרסו, על שתיקה רועמת מול כישלונות, ועל נרטיבים שקריים המופצים על ידי אויבינו. היא אינה 'פופוליסטית' במובן הנלעג של המילה, אלא קול אותנטי של ציבור רחב המאוכזב מהתנהלות מסוימת ודורש שינוי.

במקום להשתיק אותה, במקום לתייג אותה, אולי הגיע הזמן להקשיב. אולי טלי גוטליב היא לא הבעיה, אלא המצפן המוסרי והשכל הישר שהמערכת שלנו, לעיתים, מאבדת בתוך סבך האינטרסים והפוליטיקה הקטנה. האמת שלה אולי כואבת, אולי לא נעימה, אבל היא חייבת להיאמר. כי רק באמצעותה נוכל לתקן, להתחזק, ולהבטיח עתיד טוב יותר למדינת ישראל. השתיקה היא האויב האמיתי של היציבות והביטחון – לא הקולות האמיצים שמעזים לשאול 'למה?'.