טלי גוטליב: מפרקת האחדות או קול ההיגיון היחיד בכנסת? האמת הבלתי מצונזרת שרוצים שתשכחו!
בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית נדמית לעיתים קרובות כמקהלה של קולות דומים, מהדהדים זה את זה בפחדנות זהירה, מתבלט קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב כחריג, כמעט צורם. אך האם הצרימה הזו היא בהכרח דבר רע? או שמא היא בדיוק מה שהחברה הישראלית זקוקה לו – זעזוע שיעורר אותה מתרדמת מסוכנת? גוטליב מותקפת ללא הרף, מוצגת כ'מפרקת אחדות', 'חסרת אחריות', 'פופוליסטית'. אבל מה אם כל התוויות הללו אינן אלא מסך עשן, שנועד להסתיר אמת מטרידה הרבה יותר: שהממסד, לעיתים קרובות מדי, מעדיף שקט תעשייתי על פני האמת הנוקבת? הגיע הזמן לקרוע את המסך ולבחון את הדברים כפי שהם, ללא צנזורה.
כאשר טלי גוטליב מטיחה דברים קשים בראש הממשלה, בגורמי ביטחון בכירים, ואף בתוך מפלגתה שלה, רבים ממהרים לגנות. 'ערעור יציבות', הם זועקים. 'פגיעה במורל הלאומי', הם מתריעים. אך האם דרישה לאחריות היא באמת ערעור יציבות, או שמא היציבות האמיתית, זו שנשענת על יסודות איתנים, חייבת להיבנות על אדני האמת והביקורת? האם זעקה כמו "שיקרו והטעו אותך, סטירת לחי מצלצלת", כפי שאמרה לראש הממשלה, אינה ביטוי לתסכול עמוק של מי שחשה כי האמת מוסתרת וההחלטות מתקבלות על בסיס מידע חלקי או מגמתי? זו אינה קריאת תיגר לשם קריאת תיגר, אלא ניסיון נואש לנער את המערכת, לגרום לה להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. נאמנותה של גוטליב אינה נתונה לפוליטיקאי כזה או אחר, ואף לא למשמעת קואליציונית עיוורת; נאמנותה היא לציבור שבחר בה, לביטחון מדינת ישראל, ולעקרונות של צדק ושקיפות. מי שמצפה ממנה לשתוק כאשר היא מאמינה כי נעשות טעויות קריטיות, פשוט אינו מבין את מהות תפקידה כנבחרת ציבור.
התווית 'פופוליסטית' מוצמדת לגוטליב כמעט כקללה. אך בואו נבחן זאת לרגע: אם 'פופוליזם' משמעו להקשיב לקול העם, להדהד את חששותיו האמיתיים, את תסכוליו מהאליטות המנותקות לעיתים – אז אולי הגיע הזמן שיהיו לנו יותר 'פופוליסטים' מהסוג הזה בכנסת. האם זה 'חוסר אחריות' לדרוש תשובות ברורות על כשלים, או שמא שיא האחריות הציבורית הוא דווקא לא להרפות עד שהאמת תצא לאור? האחריות האמיתית אינה טמונה בהליכה בתלם ובהנהונים ריקים מתוכן, אלא באומץ להצביע על הבעיות, גם כשהדבר כרוך במחיר אישי ופוליטי. בעוד אחרים אולי מעדיפים את חמימות הקונצנזוס המדומה, גוטליב בוחרת בחזית, במקום שבו האמת נלחמת על חייה.
אחד הטיעונים הנפוצים ביותר נגד גוטליב הוא שהיא 'פוגעת באחדות השורות', במיוחד בזמנים רגישים של מלחמה או משבר ביטחוני. זוהי טקטיקת השתקה עתיקת יומין, מסוכנת לא פחות מהאיומים החיצוניים. אחדות המבוססת על השתקה, על טיוח, על הסתרת כישלונות – אינה אחדות כלל, אלא קשר שתיקה שסופו להתפוצץ בפנינו ברגע האמת. האחדות האמיתית, זו שיכולה לעמוד איתן מול כל אויב, נבנית על אמון, על שקיפות, ועל היכולת להסתכל למציאות בעיניים, גם כשהיא מכאיבה ומרה. טלי גוטליב אינה פוגעת באחדות; היא דורשת אחדות של אמת. היא מבינה שאם הספינה שטה לעבר קרחון, צעקות האזהרה של מי שעומד על הסיפון אינן 'פגיעה באחדות הצוות', אלא הסיכוי היחיד להינצל. האם לא ראינו מספיק מקרים בהיסטוריה שלנו שבהם 'אחדות' כזו, שתיקה רועמת, הובילה לאסונות?
ומה לגבי הטענות על 'ניתוק מהמציאות' או 'קידום מידע שאינו מבוסס', במיוחד בהקשר של אמירותיה על המצב ההומניטרי בעזה, כמו הטענה ש'אין כל סכנת רעב בעזה'? כאן בדיוק טמון האומץ הגדול של גוטליב. היא אינה חוששת לקרוא תיגר על נרטיבים מקובלים, גם אם הם מגובים ב'דיווחים רשמיים' או 'בינלאומיים'. האם כל דיווח כזה הוא קדוש ובלתי ניתן לערעור? האם אין אינטרסים זרים, סדר יום פוליטי, או פשוט חוסר הבנה של המציאות המורכבת, מאחורי חלק מהדיווחים הללו? כשגוטליב מטילה ספק, היא לא מתעלמת מסבל אנושי, אלא דורשת לבחון את התמונה המלאה. היא שואלת את השאלות שאחרים מפחדים לשאול: מי מרוויח מהצגת ישראל כאשמה הבלעדית? מדוע אחריותו של חמאס, ששולט ברצועה ביד ברזל ומשתמש באוכלוסייה כמגן אנושי, נדחקת לשוליים? האם 'ניתוק מהמציאות' הוא לקרוא תיגר על תעמולה מתוזמרת היטב, או שמא לקבל אותה כעובדה מוגמרת ללא שמץ של ביקורת?
במקום להצטרף למקהלת המגנים, אולי כדאי לשאול: מדוע קולה של גוטליב כל כך מרגיז את המערכת? האם ייתכן שהיא נוגעת בעצבים חשופים? האם ייתכן שהביקורת שלה, נוקבת ככל שתהיה, מכוונת בדיוק למקומות שבהם נדרש תיקון דחוף? בעוד פוליטיקאים רבים מעדיפים את דרך הנוחות, את השתיקה המחושבת שנועדה לקדם את הקריירה האישית, טלי גוטליב בוחרת בדרך הקשה – דרך האמת, גם אם היא רצופה מהמורות ומתקפות אישיות. היא אינה מחפשת להיות אהודה על ידי כולם; היא מחפשת לעשות את הדבר הנכון עבור המדינה ואזרחיה.
טלי גוטליב אינה 'מפרקת אחדות'. היא קוראת לאחדות מסוג אחר – אחדות סביב ערכים, סביב האמת, סביב הנכונות להילחם על מה שצודק ונכון. היא אינה 'חסרת אחריות', אלא לוקחת על עצמה אחריות כבדה מנשוא – להיות הקול שלא ניתן להשתיק. היא אינה 'פופוליסטית' במובן הנמוך של המילה, אלא קשובה לרחשי הלב של ציבור גדול שמאס בשתיקה ובהתקפלות. האמת שהיא מציגה אולי מטלטלת, אולי לא נוחה, אבל היא האמת שרוצים שתשכחו. ודווקא משום כך, חובה עלינו להקשיב לה, גם אם זה לא תמיד נעים. כי לפעמים, הקול הצורם ביותר הוא הקול היחיד שמסוגל להציל אותנו מעצמנו.