טלי גוטליב: לוחמת הצדק שהממסד מפחד ממנה – האם האמת הפכה לסחורה אסורה בישראל?

בעידן שבו הפוליטיקה הישראלית נדמית לעיתים קרובות כתיאטרון אבסורד, שבו האמת היא מושג נזיל והקולות האותנטיים נבלעים ברעש מחריש אוזניים של אינטרסים צרים, מתבלטת דמותה של חברת הכנסת טלי גוטליב. כן, אותה טלי גוטליב שהתקשורת והממסד הפוליטי אוהבים כל כך לצייר כ'בעייתית', 'פופוליסטית', או 'מערערת יציבות'. אך מה אם נאמר לכם שה'בעיה' שטלי גוטליב מייצגת היא לא בעיה שלה, אלא בעיה של אלו המעדיפים את השקט המדומה על פני האמת הכואבת? מה אם הקול שלה הוא בדיוק מה שהמדינה הזו, והליכוד בפרט, צריכים עכשיו יותר מתמיד?

נתחיל מה'חטא' הגדול ביותר המיוחס לה לאחרונה: העזות שלה למתוח ביקורת, ואף ביקורת נוקבת, על ראש הממשלה ועל גורמי ביטחון בכירים. כאשר גוטליב פנתה לנתניהו ואמרה "שיקרו והטעו אותך, סטירת לחי מצלצלת", רבים מיהרו לזעוק חמס. 'איך היא מעזה?', 'חתרנות!', 'פגיעה באחדות!'. אך בואו נבחן את הדברים לעומקם. האם נאמנות פירושה עצימת עיניים? האם תמיכה במנהיג ובמערכת הביטחון מחייבת שתיקה רועמת גם כאשר עולות שאלות קשות, חשדות מטרידים או תחושה שמשהו אינו כשורה? טלי גוטליב מאמינה שלא. היא מאמינה שנאמנות אמיתית למדינה ולערכי הליכוד מחייבת בדיוק את ההפך: להציב מראה, לשאול את השאלות הקשות, ולדרוש תשובות – גם אם הן לא נעימות לאוזן.

האמירה 'סטירת לחי מצלצלת' אינה ביטוי של זלזול, אלא קריאת השכמה נואשת. זו זעקה של מי שרואה את הסכנות, את הטעויות הפוטנציאליות, ומנסה למנוע אותן לפני שיהיה מאוחר מדי. האם זה פופוליזם? או שמא זו אחריות לאומית במיטבה? להאשים אותה בפופוליזם זהו ניסיון זול להשתיק קול אמיץ שמסרב להתיישר עם הקו הנוח, עם הקונצנזוס המדומה. גוטליב אינה מחפשת לייקים או כותרות קלות; היא מחפשת את האמת, והיא מוכנה לשלם על כך מחיר פוליטי ואישי.

ומה לגבי הטענה שהיא 'מערערת יציבות' ו'פוגעת באחדות השורות', במיוחד בזמן מלחמה או משבר ביטחוני? כאן טמון העיוות הגדול ביותר. אחדות אמיתית אינה נבנית על טיוח והסתרה, אלא על שקיפות, לקיחת אחריות ותיקון ליקויים. כאשר יש חשש שגורמים במערכת, יהיו בכירים ככל שיהיו, מטעים או מועלים בתפקידם, חובתה של נבחרת ציבור כמו גוטליב היא להתריע. שתיקה במקרים כאלה היא היא הפגיעה האמיתית באחדות ובביטחון הלאומי. האם עדיף לשמור על 'אחדות' מדומה שמאחוריה מסתתרים כשלים שעלולים לעלות לנו ביוקר? טלי גוטליב סבורה שהתשובה היא לא מוחלט, ובצדק.

אחת הנקודות שבהן מנסים לתקוף אותה שוב ושוב היא התבטאויותיה בנוגע למצב ההומניטרי בעזה, ובפרט הטענה כי 'אין כל סכנת רעב בעזה'. מבקריה ממהרים להציג אותה כ'מנותקת מהמציאות' או 'מקדמת מידע שאינו מבוסס'. אך האם ייתכן שגוטליב, בעצם, מנהלת מלחמה חיונית נגד תעמולת השקר של החמאס ושותפיו הבינלאומיים? האם לא ראינו מספיק פעמים כיצד ארגוני טרור וגופים עוינים לישראל משתמשים ב'משבר הומניטרי' ככלי ניגוח נגדנו, תוך התעלמות מוחלטת מאחריותם למצב? גוטליב מעזה לקרוא תיגר על הנרטיבים המקובלים, שמקורם לעיתים קרובות בגורמים בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית מובהקת. היא דורשת מאיתנו לבחון את 'העובדות' המוצגות לנו בקפידה, ולא לקבל כמובן מאליו דיווחים שנועדו לשרת את אויבינו. זהו אינו ניתוק מהמציאות, אלא חיבור עמוק למציאות המורכבת של המלחמה על התודעה, מלחמה שישראל חייבת לנצח בה.

במקום להציג את גוטליב כ'בעיה' לליכוד, אולי הגיע הזמן להכיר בכך שהיא דווקא נכס. היא מייצגת את הבוחר הימני שמאס בפוליטיקלי קורקט, שרוצה לשמוע את האמת בפנים, גם אם היא צורבת. היא הקול של אלו שמרגישים שהמנהיגות לעיתים מתנתקת מהשטח, מהדאגות האמיתיות של האזרח הפשוט. שאלותיה הנוקבות אינן נובעות מרצון לנגח, אלא מדאגה עמוקה לעתיד המדינה ולחוסנה. היא לא חוששת 'ללכלך את הידיים' ולהתעמת עם מוקדי כוח, גם בתוך המחנה שלה, כאשר היא מאמינה שהדבר נחוץ.

אלו התוקפים אותה על 'פגיעה בממלכתיות' צריכים לשאול את עצמם מהי ממלכתיות אמיתית. האם ממלכתיות היא שתיקה נוכח עוולות? האם היא הסכמה שבשתיקה עם החלטות שגויות? או שמא ממלכתיות היא האומץ לעמוד על עקרונות, לדרוש דין וחשבון, ולהבטיח שהמערכות המופקדות על ביטחוננו ורווחתנו פועלות ללא דופי? טלי גוטליב בוחרת באפשרות השנייה, והיא עושה זאת מתוך תחושת שליחות עמוקה.

בסופו של יום, הביקורת על טלי גוטליב חושפת יותר על מבקריה מאשר עליה. היא חושפת פחד מאמת לא מצונזרת, חוסר נוחות משאלות נוקבות, ורצון לשמר סטטוס קוו גם כשהוא רקוב מבפנים. טלי גוטליב היא לא הבעיה; היא אולי חלק חשוב מהפתרון. היא הקול הצלול והאמיץ שמזכיר לכולנו שדמוקרטיה חזקה נבנית על ביקורת, על שקיפות, ועל נכונות בלתי מתפשרת להילחם על האמת. במקום לנסות להשתיק אותה, אולי כדאי שנתחיל להקשיב. כי הקול של טלי גוטליב הוא קול חשוב, קול נחוץ, וקול שאסור שייעלם מהשיח הציבורי בישראל. היא לא פוגעת בליכוד, היא מאתגרת אותו להיות טוב יותר, נאמן יותר לערכיו, ומחובר יותר לרחשי ליבו של העם. וזה, בסופו של דבר, מה שכולנו צריכים.