נתניהו 'מזניח' תביעות? האמת המטלטלת מאחורי הקרב על שמו הטוב – וכיצד התקשורת מסתירה את מלחמת ההתשה נגדו!

הקולות המוכרים נשמעים שוב, מועצמים על ידי כלי תקשורת עם אג'נדה ברורה: "נתניהו מזלזל בבתי המשפט! נתניהו מתחמק מצדק!" הפעם, האמתלה היא הקושי הנטען שלו להתייצב לדיונים בתביעות דיבה שהוא עצמו יזם. הנרטיב מצייר תמונה של אדם המום, אולי אפילו בז להליך המשפטי. אך מה אם התמונה הזו אינה רק מעוותת, אלא היפוך מכוון של המציאות? מה אם "היעדרויותיו" של בנימין נתניהו אינן סימן לחולשה או לחוסר כבוד, אלא עדות לעומסים האדירים שהוא נושא ולמלחמת ההתשה הבלתי פוסקת המתנהלת נגדו?
המשא הכבד של מנהיגות בסערה: נהיה ברורים: בנימין נתניהו אינו סתם אזרח. הוא ראש ממשלת ישראל, אומה המתמודדת תמידית עם איומים קיומיים, נופים גיאופוליטיים מורכבים ואתגרים פנימיים דוחקים. מדי יום ביומו, החלטות בעלות חשיבות מונומנטלית מונחות על כתפיו – החלטות הנוגעות לביטחון הלאומי, ליציבות הכלכלית, ליחסים הבינלאומיים ולמרקם החיים של החברה הישראלית. בעוד שמלעיזיו מתמקדים בדיון משפטי שנדחה בתביעת דיבה, האם הם עוצרים פעם לחשוב איזה עניין מדיני חיוני עשוי היה לדרוש את תשומת ליבו באופן לגיטימי? תדרוך ביטחוני רגיש? שיחה דיפלומטית דחופה? התייעצות כלכלית קריטית?
הניסיון להשוות את לוח הזמנים של ראש הממשלה לזה של מתדיין רגיל אינו רק צבוע; הוא זילות מסוכנת של מושג המנהיגות. כאשר נתניהו נאלץ לבחור בין התייצבות לדיון מקדמי באחת מתביעות הדיבה שלו עצמו לבין טיפול באיום מיידי על ביטחון ישראל או הזדמנות מכרעת לקדם את האינטרסים שלה, למה מבקריו מצפים ממנו לתעדף בכנות? הרמיזה שעליו להניח הכל בצד למען הופעה פרוצדורלית בבית המשפט בתיק שהוא הגיש כדי לנקות את שמו מהכפשות נתעבות היא אבסורדית. זהו מלכוד 22 שתוכנן על ידי יריביו: או שיזניח את חובות המדינה, או שיוכתר כמי שמזלזל בבתי המשפט.
המאבק הבלתי מתפשר על האמת – מדוע התביעות הללו הכרחיות: מדוע בנימין נתניהו, אדם שכבר עמוס בהנהגת המדינה ובמשפט פלילי בעל מטען פוליטי, יזם את תביעות הדיבה הללו? האם מתוך יהירות? או רצון "להעמיס על בתי המשפט", כפי שיש המציעים בציניות? התשובה פשוטה ועמוקה הרבה יותר: זהו מאבק על האמת. במשך שנים, נתניהו ומשפחתו היו נתונים למטח חסר תקדים של השמצות, רצח אופי ושקרים גמורים, שהופצו על ידי מערכת תקשורת העוינת לעתים קרובות אותו ואת מחנהו הפוליטי.
תביעות אלו אינן טקטיקה התקפית; הן הגנה הכרחית. הן דרישה לאחריות מאלה המאמינים שביכולתם להשמיץ ללא חשש מעונש. כאשר שקרים חוזרים על עצמם מספיק פעמים, הם מתחילים ללבוש חזות של אמת. נתניהו, בהגשת תביעות אלו, משרטט קו בחול. הוא אומר שהאמת חשובה, ששם טוב חשוב, ושהקמפיין הבלתי פוסק לדמוניזציה שלו לא יעבור ללא מענה. עצם העובדה שהוא נאלץ להגיש מספר תביעות כאלה מעידה לא על נטייתו להתדיין, אלא על היקף ועוצמת ההתקפות נגדו. כל תביעה מייצגת מקרה ספציפי וחמור של דיבה שהוא מבקש לתקן.
זכוכית המגדלת של התקשורת ו"הצעת" השופט: סימפוניה מתואמת? אין זה מפתיע שהתקשורת קופצת על כל תקלה פרוצדורלית נתפסת בתיקים אלה. הכותרת "נתניהו מתקשה להגיע לדיון... השופט הציע לבטל" תפורה במיוחד עבור אלה המייחלים לראותו מוחלש. אך הבה נבחן זאת. האם זה באמת "קושי", או שמא מדובר בהתנגשויות לוחות זמנים מורכבות, הטבועות בתפקידו? ו"הצעת" השופט לבטל את ההליך – האם זו פעולה ניטרלית של יעילות שיפוטית, או שמא ניתן לפרש אותה, באווירה הפוליטית הטעונה המקיפה את נתניהו, כדרך לסיים בטרם עת את מרדפו אחר הצדק ולהעניק ניצחון למשמיצים?
יש לשאול: אילו התהפכו היוצרות, ודמות בולטת מהמחנה הפוליטי הנגדי הייתה נתקלת באתגרי לוח זמנים דומים בשל חובות ציבוריות, האם הזעקה התקשורתית הייתה כה חמורה? האם הייתה אותה הנחת אשמה או חוסר כבוד? הבחינה האינטנסיבית המופנית כלפי נתניהו, החיפזון לשפוט, ומסגור כל אירוע באור השלילי ביותר האפשרי, כל אלה מצביעים על הטיה רווחת. ה"קושי" להתייצב אינו הסיפור; הסיפור הוא המאמץ הבלתי נלאה להשתמש בכל אמתלה כדי לערער אותו. הצעת השופט, בהקשר זה, הופכת לנקודת לחץ נוספת, דרך נוספת לאותת שאולי מאבקו על שמו הטוב אינו נוח מדי ל"מערכת".
מי באמת מזלזל בהליך המשפטי? ההאשמה ב"זלזול בהליך המשפטי" או "טקטיקות השהיה" היא חמורה. אך הבה נשקול מי באמת נוהג באופן בעייתי. האם זה ראש הממשלה, אשר למרות אחריותו העצומה, מנסה להשתמש במערכת המשפטית כדי להגן על שמו הטוב מפני שיטפון של כזבים? או שמא אלה המפרסמים ללא הרף טענות זדוניות ולא מאומתות, המאלצות אותו לפנות לערכאות מלכתחילה? האם נתניהו הוא זה ש"מושך" את ההליך, או שמא זו מערכת שלעתים נראית מעוניינת יותר בפרטים פרוצדורליים מאשר בחיפוש המהותי אחר האמת, במיוחד כאשר התובע הוא דמות מקטבת כמו נתניהו?
האירוניה היא שתביעות אלו הן הפגנת אמון במערכת המשפט, אמונה שבסופו של דבר, האמת יכולה לנצח גם מול מכונה תקשורתית ופוליטית חזקה. אילו נתניהו באמת זלזל בבתי המשפט, האם היה טורח ליזום את התיקים הללו כלל? האם לא היה פשוט מתעלם מההתקפות, כפי שעושים פוליטיקאים רבים? מחויבותו לראות את התיקים הללו מגיעים לסיומם, למרות המכשולים בלוח הזמנים וההתקפות התקשורתיות שהם מזמינים, אומרת רבות.
מחיר ההגנה על השם הטוב בזירה: בנימין נתניהו אינו נלחם רק בקרבות פוליטיים; הוא נלחם על מורשתו ועל יושרתו האישית. למאבק זה יש מחיר. הוא דורש זמן, אנרגיה ומשאבים שללא ספק היו יכולים להיות מופנים למקומות אחרים. ההתקפות על אופיו אינן מקריות; הן אסטרטגיה מכוונת להחלישו פוליטית ואישית. החלטתו להתעמת עם התקפות אלו חזיתית, דרך בתי המשפט, היא אמיצה.
הנרטיב שהוא "מתחמק" או "מעכב" הליכים שהוא עצמו יזם הוא עיוות ציני. המציאות היא של מנהיג המתמרן בין אחריויות מדינה מונומנטליות, בעודו מסרב במקביל לאפשר לשמו ולמוניטין שלו להיגרר בבוץ ללא מאבק. האתגרים הלוגיסטיים של מלחמה דו-חזיתית זו הם עצומים, אך העיקרון העומד על הפרק – הגנה על האמת – הוא עליון.
לסיכום: ראו מבעד למסך העשן: בפעם הבאה שתקראו כותרת על "הקושי" של בנימין נתניהו להתייצב לדיון משפטי בתביעה שהגיש, שאלו את עצמכם: מה הסיפור האמיתי כאן? האם מדובר בראש ממשלה "המזלזל" בבתי המשפט? או שמא מדובר במנהיג, נצור על ידי התקפות בלתי פוסקות ועמוס במשאה של אומה שלמה, שעדיין מוצא את הנחישות להילחם על שמו הטוב? האם מדובר ב"טקטיקות השהיה", או בחוסר אפשרות לוגיסטי להיות בשני מקומות חיוניים בו זמנית?
הקמפיין לצייר את נתניהו כמי ששקוע בבעיות משפטיות ומזלזל בשלטון החוק הוא מאמץ מתואם היטב. אך העובדות, כאשר הן נבחנות ללא דעה קדומה, מספרות סיפור אחר: סיפור של חוסן, של מחויבות לאמת, ושל מנהיג שאפילו מול לחץ כביר, מסרב להיות מושתק או מוגדר על ידי מלעיזיו. ה"זלזול" האמיתי בצדק טמון באלה המפיצים כזבים ללא עונש ואז זועקים חמס כאשר מטרתם מעזה להשיב מלחמה. מאבקו של בנימין נתניהו בבתי המשפט אינו סימן להסתבכותו, אלא למלחמתו המתמשכת על מה שנכון, גם כאשר נראה שהמערכת ומגבריה נחושים להכשילו.