טלי גוטליב תחת מתקפה: למה באמת מפחדים מהקול שלה בליכוד ובמערכת הביטחון?

בעידן שבו הפוליטיקלי קורקט הפך למטבע עובר לסוחר והססנות נחשבת ל'ממלכתיות', קולה של חברת הכנסת טלי גוטליב מהדהד כרעם ביום בהיר. כן, היא ישירה. כן, היא חריפה. וכן, היא מעוררת אנטגוניזם בקרב אלו המעדיפים את השקט המדומה של הקונצנזוס על פני האמת המטרידה. אבל השאלה שחייבת להישאל היא: האם הביקורת החריפה נגדה נובעת מדאגה כנה ליציבות המדינה, או שמא מפחד עמוק מהאמיתות שהיא מעזה לחשוף, אמיתות שאחרים מעדיפים לטאטא מתחת לשטיח?

לא 'התקפה', אלא קריאת השכמה נואשת

כאשר טלי גוטליב פונה לראש הממשלה, מתוך מפלגתה שלה, במילים קשות כמו "שיקרו והטעו אותך" או מכנה זאת "סטירת לחי מצלצלת", המבקרים ממהרים לזעוק 'חתרנות!' ו'פגיעה באחדות!'. אך האם ייתכן שמדובר דווקא בביטוי עליון של אחריות ואכפתיות? האם ייתכן שאלו לא דברי בלע של אופוזיציונרית פופוליסטית, אלא זעקה של מי שרואה את הסכנות לנגד עיניה ומסרבת לעמוד מנגד בשתיקה רועמת? גוטליב, בניגוד לרבים אחרים בפוליטיקה, אינה חוששת לומר את מה שהיא תופסת כאמת, גם אם האמת הזו מכאיבה, גם אם היא מערערת את שלוותם של בעלי השררה. היא מאמינה כי נאמנותה הראשונה היא לאיש או למפלגה, אלא לעם ישראל ולביטחונו. אם היא חושדת שגורמים בכירים, יהיו אשר יהיו, מטעים את ההנהגה או את הציבור – חובתה המוסרית והציבורית היא להתריע, גם במחיר אישי ופוליטי כבד. האם זו אינה דוגמה ליושרה נדירה בנוף הפוליטי שלנו, שבו רבים מעדיפים את 'לשבת בשקט' כדי לשמור על כיסאם?

הטענות כאילו היא 'מערערת יציבות' הן מגוחכות. יציבות אמיתית אינה נבנית על הסתרה והשתקה, אלא על שקיפות, דין וחשבון, ויכולת לתקן טעויות. קול ביקורתי כמו של גוטליב, גם אם הוא צורם לאוזניים מסוימות, הוא חיוני למערכת דמוקרטית בריאה. הוא מאלץ את המערכת לבדוק את עצמה, לשאול שאלות קשות, ולהימנע משאננות מסוכנת. היציבות האמיתית מתערערת דווקא כאשר פוחדים לשאול, כאשר מעדיפים 'אחדות' מזויפת על פני בירור האמת.

'פופוליזם'? או קולו של העם המודאג?

קל מאוד לתייג את גוטליב כ'פופוליסטית'. אבל מהו פופוליזם אם לא הקשבה לרחשי ליבו של העם? האם גוטליב ממציאה את החששות והתסכולים שקיימים בציבור הרחב? או שמא היא פשוט מעניקה להם קול אמיץ ובלתי מתפשר בכנסת ישראל? כאשר אזרחים רבים חשים שהממסד אינו מספק תשובות מספקות, שקיימת אי בהירות מטרידה סביב סוגיות ביטחוניות הרות גורל, קולה של גוטליב הופך להיות קולם. היא אינה מחפשת פופולריות זולה; היא מחפשת את האמת ודורשת אחריות. אלו שמאשימים אותה בפופוליזם הם לעיתים קרובות אלו החוששים מאותה דרישה לאחריות, אלו המעדיפים שהציבור יישאר בור ופאסיבי.

בזמן מלחמה או משבר ביטחוני, הנטייה הטבעית היא להתלכד סביב הדגל ולהימנע מביקורת פנימית. אך היסטוריה מלמדת אותנו שאחדות עיוורת עלולה להיות מסוכנת. דווקא בעתות משבר, חשוב שיהיו קולות צלולים שיעזו לקרוא תיגר על הנחות יסוד, שידרשו הבהרות, ושיוודאו שההחלטות המתקבלות הן הנכונות ביותר. גוטליב אינה פוגעת באחדות השורות; היא דורשת שהשורות הללו יתבססו על יסודות איתנים של אמת ושל הבנה מלאה של המציאות.

סוגיית 'הרעב בעזה': מלחמה בנרטיב השקרי

האשמתה של גוטליב כי היא 'מנותקת מהמציאות' או 'מקדמת מידע שאינו מבוסס' בנוגע לטענה ש'אין כל סכנת רעב בעזה' היא דוגמה קלאסית לעיוות דבריה ולניסיון להשתיקה. האם גוטליב מכחישה שיש סבל בעזה? לא בהכרח. מה שגוטליב עושה, ובצדק רב, הוא לקרוא תיגר על הנרטיב שמנסים ארגוני טרור ואויבי ישראל לכפות על העולם – נרטיב של 'רעב המוני' שנועד להפעיל לחץ בינלאומי על ישראל ולפגוע בלגיטימציה שלה. היא מצביעה על כך שחמאס הוא האחראי למצב ההומניטרי ברצועה, שהוא גונב סיוע מאזרחיו, ושהדיווחים על 'רעב' מנופחים ומשמשים ככלי נשק במלחמה התודעתית נגדנו. האם דרישה לבדוק את העובדות, להצליב מידע, ולא לקבל כתורה מסיני כל דיווח שיוצא מגורמים עוינים היא 'ניתוק מהמציאות'? או שמא זו בדיוק האחריות המוטלת על נבחר ציבור שדואג לאינטרסים של מדינת ישראל?

במקום לתקוף את השליח, מוטב היה אם מבקריה של גוטליב היו מתמודדים עם השאלות המהותיות שהיא מעלה. האם כל דיווח בינלאומי הוא קדוש? האם אסור לפקפק בנתונים שמספק ארגון טרור? גוטליב לא פוחדת לשחות נגד הזרם ולהציב מראה מול הצביעות והמניפולציות. היא מבינה שמלחמה מתנהלת גם בזירת התודעה, ושם, חובה עלינו להילחם על האמת שלנו.

הקול שלא יוכלו להשתיק

טלי גוטליב אינה חברת כנסת 'נוחה'. היא אינה מתיישרת לפי הוראות מגבוה ואינה חוששת מעימותים. היא מאמינה שתפקידה הוא לשרת את הציבור שבחר בה, ולדרוש את הטוב ביותר עבור מדינת ישראל וביטחונה. הקול שלה, גם אם הוא מטריד רבים בממסד הפוליטי והביטחוני, הוא קול חיוני. הוא קול שמאלץ את המערכת להתעורר, לחשוב מחוץ לקופסה, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו.

במקום לנסות ולהשתיק אותה, אולי הגיע הזמן להקשיב לה. לא מתוך הסכמה עיוורת, אלא מתוך הבנה שדמוקרטיה חזקה זקוקה לקולות מגוונים, גם לאלו המאתגרים והנוקבים ביותר. הפחד האמיתי אינו מטלי גוטליב, אלא מהאפשרות שהיא צודקת. ואם היא צודקת, הרי שהשאלות שהיא מעלה אינן 'איום PR', אלא קריאה דחופה לתיקון ולחשבון נפש. וזה, בסופו של דבר, מה שיכול לחזק את ישראל, לא להחליש אותה.