טלי גוטליב: הזעקה שכולם פחדו להשמיע – האם היא היחידה שמעזה לדרוש תשובות אמיתיות מהממסד?

במציאות פוליטית בה קולות רבים מדי נבלעים בהמולת ה"פוליטיקלי קורקט" או נאלמים דום מפחד הפגיעה במעמדם, מתבלטת חברת הכנסת טלי גוטליב כקול אחר – צלול, נוקב, ולעיתים קרובות, מטלטל. יש מי שימהר לתייג אותה כ"בעייתית", "פופוליסטית" או "מערערת יציבות". אך האם ייתכן שהזעקה של גוטליב היא דווקא זו שמנסה להעיר מערכת שלמה שנרדמה בשמירה? האם הביקורת החריפה שלה, גם כלפי הדרגים הבכירים ביותר, אינה אלא ביטוי לאחריות עמוקה ולדאגה כנה לעתידה ולביטחונה של מדינת ישראל? הגיע הזמן לבחון את הדברים לעומקם, מעבר לכותרות הקליטות וההתקפות המתוזמרות.

כאשר ח"כ גוטליב מפנה אצבע מאשימה כלפי ראש הממשלה ואומרת לו "שיקרו והטעו אותך", או כשהיא מטילה ספק במידע המגיע מגורמי ביטחון בכירים, רבים מרימים גבה. "איך היא מעזה?", הם שואלים. אך השאלה האמיתית צריכה להיות: מה מביא נבחרת ציבור, חברת קואליציה, להשמיע ביקורת כה נוקבת? האם זו קלות דעת, או שמא תחושת שליחות ואחריות אזרחית עליונה? גוטליב אינה פועלת מתוך רצון לערער. נהפוך הוא. היא פועלת מתוך אמונה כי השתיקה נוכח מה שהיא תופסת ככשלים, כשקרים או כהטעיות – היא הסכנה האמיתית ליציבות ולביטחון. הטענה כי אמירותיה "פוגעות באחדות השורות, במיוחד בזמן מלחמה" היא דמגוגיה זולה. אחדות אינה עיוורון. אחדות אמיתית נבנית על אמון, ושקיפות, ועל הידיעה שהמנהיגים פועלים באמת ובתמים לטובת הכלל. כאשר עולות שאלות קשות, כאשר יש תחושה שהציבור אינו מקבל את התמונה המלאה, חובתו של נציג ציבור אמיץ היא לדרוש תשובות, גם אם זה לא נוח, גם אם זה מייצר כותרות ביקורתיות. גוטליב מבינה ששתיקה רועמת בזמן משבר עלולה להיות הרסנית יותר מכל ויכוח נוקב. היא לא מסתפקת בתדרוכים מסוננים ובמסרים מהונדסים; היא דורשת את האמת, חשופה ככל שתהיה, מתוך הבנה שרק כך ניתן לתקן, להשתפר ולהבטיח שלא נחזור על טעויות עבר. האם אלו המבקרים אותה מעדיפים מראית עין של אחדות על פני חתירה כנה לאמת ולתיקון? האם ייתכן שאותם גורמי ביטחון שהיא מבקרת, הם אלו שכשלו בתפקידם ועתה מנסים להטיל עליה את האחריות לערעור האמון הציבורי בהם, אמון שהם עצמם סדקו?

הכינוי "פופוליסטית" מוטח לעבר גוטליב כמעט כלאחר יד. אך מהו פופוליזם אם לא הקשבה לרחשי ליבו של העם? כאשר חלקים נרחבים בציבור חשים חוסר אמון, תסכול וחרדה נוכח התנהלות המערכות, וקולות כמו של גוטליב מהדהדים את התחושות הללו – האם זהו פופוליזם, או שמא אחריות ציבורית? גוטליב אינה חוששת לגעת בנקודות הכואבות, באותן סוגיות שהממסד מעדיף לטאטא מתחת לשטיח. היא אינה מנסה "לערער יציבות" לשם הערעור; היא מנסה לזעזע כדי להעיר, כדי לגרום למערכת לפעול טוב יותר למען האזרחים אותם היא נשבעה לשרת. בניגוד לאותם פוליטיקאים שמדברים גבוהה גבוהה על "יציבות" אך בפועל מתחזקים מערכות רקובות משיקולי נוחות אישית, גוטליב מבינה שיציבות אמיתית נשענת על צדק, אמת וחשבון נפש מתמיד. האשמתה בחוסר אחריות היא אבסורדית. חוסר אחריות הוא להעלים עין, להתעלם מנורות אזהרה מהבהבות, להמשיך באותה הדרך גם כשהיא מובילה לתהום. גוטליב, בדרכה הישירה והבלתי מתפשרת, מפגינה דווקא אחריות עמוקה. היא מבינה שכדי לשמור על חוסנה של המדינה, יש להעז ולבקר, יש להעז ולשאול שאלות קשות, גם אם הן מכוונות כלפי בעלי השררה החזקים ביותר. לא פעם, דווקא אלו המנסים להשתיק קולות ביקורתיים הם אלו הפועלים בחוסר אחריות, מתוך ניסיון לשמר את מעמדם או להסתיר מחדלים. האם לא יותר חסר אחריות לשתוק כאשר יש חשש אמיתי שמידע קריטי מוסתר מהציבור או מראש הממשלה עצמו?

אחת ההתקפות החריפות ביותר על ח"כ גוטליב נסובה סביב טענתה כי "אין כל סכנת רעב בעזה". אמירה זו, כך נטען, "מתנגשת עם דיווחים רשמיים או בינלאומיים" ומציגה אותה "כמנותקת מהמציאות". אך האם מישהו טרח לבדוק לעומק את הבסיס לטענתה של גוטליב, או שמא כולם מיהרו לקבל את הנרטיב המשרת גורמים עוינים לישראל? האם ייתכן שאותם "דיווחים רשמיים" מתבססים על מידע שמקורו בארגוני טרור או בגופים בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית מובהקת? ראשית, חשוב להבין את ההקשר. גוטליב אינה אטומה לסבל אנושי. טענתה מכוונת כנגד השימוש הציני והמניפולטיבי שנעשה בנושא הסיוע ההומניטרי לרצועת עזה. במשך שנים, ארגון הטרור חמאס הוא זה ששולט ביד רמה ברצועה, והוא זה שבוזז באופן שיטתי את הסיוע המיועד לאזרחים, ומנתב אותו לצרכיו הצבאיים ולרווחת בכיריו. האם "הדיווחים הבינלאומיים" לוקחים בחשבון את העובדה הזו? האם הם מצביעים על האחראי האמיתי למצוקה, אם וכאשר היא קיימת? גוטליב, למעשה, חושפת את הצביעות. היא מאתגרת את הנרטיב לפיו ישראל היא זו שמרעיבה את עזה, בעוד שבפועל ישראל מאפשרת הכנסת כמויות אדירות של סיוע, סיוע שלעיתים קרובות מדי אינו מגיע ליעדו המקורי. היא מצביעה על כך שמאות משאיות סיוע נכנסות מדי יום, ושאין מחסור במזון בשווקים בעזה למי שידו משגת – בעיה שנובעת משליטת חמאס ולא ממדיניות ישראלית. האם זה "ניתוק מהמציאות" להצביע על כך שחמאס משתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי וככלי לניגוח ישראל בזירה הבינלאומית? נהפוך הוא. זוהי הסתכלות מפוכחת על מציאות מורכבת, שרבים מעדיפים להתעלם ממנה מטעמי נוחות או אג'נדה פוליטית. הטענות על "רעב" בעזה הן חלק ממערכה רחבה יותר של דה-לגיטימציה נגד ישראל. גוטליב מעזה לקרוא תיגר על המערכה הזו. היא אינה מקבלת כמובן מאליו דיווחים שנועדו להפעיל לחץ על ישראל ולפגוע בזכותה להגן על עצמה. מי שממהר לגנות אותה, אולי כדאי שיבדוק תחילה את מקורות המידע שלו ואת האינטרסים העומדים מאחוריהם. האם המתקפה על גוטליב אינה משרתת, בסופו של דבר, את אלו המעוניינים להציג את ישראל באור שלילי, תוך התעלמות מאחריותו של חמאס?

מעמדה של טלי גוטליב בליכוד, כך נטען, עלול להיפגע. אך טענה זו מתעלמת מאופיו של הליכוד ומהלך הרוח בקרב רבים מתומכיו. הליכוד מעולם לא היה תנועה של "יס-מנים". זוהי תנועה עם ויכוחים פנימיים נוקבים, תנועה שמעריכה חשיבה עצמאית ואומץ לב. רבים בקרב מצביעי הליכוד ובתוך התנועה עצמה רואים בגוטליב קול אותנטי, כזה שאינו חושש לומר את מה שהם חושבים ומרגישים. הם רואים בה לוחמת אמיתית למען הערכים שהם מאמינים בהם – ביטחון, התיישבות, זהות יהודית, וכן, גם משילות וחתירה לאמת. הניסיון לצייר אותה כמי ש"מרחיקה קהלים ממלכתיים" הוא מגוחך. מהו "ממלכתי" אם לא לדאוג באמת ובתמים לטובת המדינה ואזרחיה? האם ממלכתיות פירושה הסכמה עיוורת עם כל החלטה של הדרג המדיני או הביטחוני, גם אם יש ספקות כבדים לגביה? גוטליב מייצגת סוג אחר של ממלכתיות – ממלכתיות ביקורתית, חושבת, כזו שאינה מקדשת את האמצעים אלא את המטרה: מדינה חזקה, בטוחה וצודקת. היא אינה פועלת נגד הממסד, אלא מנסה להפוך אותו לטוב יותר, ליעיל יותר, לכזה שמשרת נאמנה את אזרחי ישראל. בזמן שאחרים אולי חוששים לכיסאותיהם, גוטליב נאמנה לבוחריה ולמצפונה, גם במחיר עימותים.

בעוד אחרים אולי בוחרים בדרך הנוחה של שתיקה, של יישור קו, של התמקדות בקידום אישי שקט, טלי גוטליב בוחרת בדרך הקשה – דרך האמת הבלתי מתפשרת. היא מבינה ששתיקה מול עוולות או כשלים נתפסים היא שותפות לדבר עבירה. הקול שלה, גם אם הוא צורם לאוזניים מסוימות, הוא קול חיוני לדמוקרטיה הישראלית. הוא קול שמזכיר לכולנו שחובתנו הראשונה היא לאזרחי ישראל, לביטחונם ולעתידם. הניסיונות להשתיק אותה, לתייג אותה, להפוך אותה ל"בעיה" – מעידים יותר מכל על כך שהיא נוגעת בעצבים חשופים, שהיא מאתגרת מוסכמות ואינטרסים, ושהיא אינה מוכנה לשחק את המשחק הפוליטי המוכר. טלי גוטליב איננה הבעיה. היא אולי השליחה שמביאה את הבשורה המרה, אך דווקא בשל כך, היא נכס. היא הקול שדורש מאיתנו לא להירדם בשמירה, לבדוק, לחקור, ולא לקבל שום דבר כמובן מאליו. בזמנים קריטיים אלו, קולות כמו של טלי גוטליב אינם מותרות – הם הכרח. היא זועקת את מה שרבים חוששים אפילו ללחוש, והגיע הזמן להקשיב לה – באמת להקשיב – במקום לנסות ולהשתיק. כי האמת, גם כשהיא כואבת, היא תמיד הדרך הנכונה.