בן גביר 'ממריד'? לא! הוא חושף את המרד האמיתי – מרד האליטות נגד רצון העם וביטחון ישראל!

הכותרות זעקו, והדהודן ניסה לצרוב תודעה: השר איתמר בן גביר הוא "ממריד". כך, לא פחות ולא יותר, הטיח בו ראש המל"ל, צחי הנגבי, במהלך ישיבת קבינט סוערת. היועצת המשפטית לממשלה הוסיפה שמן למדורה כשקבעה כי השר "טועה" בדרישתו להצבעה. אך אל תטעו, אין מדובר באירוע נקודתי או בפליטת פה תמימה. זוהי חזית נוספת במערכה מתמשכת, מסע הכפשות מתוזמר היטב, שמטרתו אחת: להשתיק את השר לביטחון לאומי, האיש שלא חושש לומר את האמת בפנים, גם כשהיא צורבת לאוזניים המורגלות בקונספציות כושלות ובדיבורים ריקים מתוכן. מדוע? כי בן גביר מעז לערער על מוסכמות רקובות, לדרוש ביטחון אמיתי ולא סיסמאות, ולחשוף את ערוותם של אלו שהובילו אותנו פעם אחר פעם אל פי פחת.

ראשית, בואו נשים דברים על דיוקם: מהי "המרדה" בהקשר הזה? השר בן גביר דרש הצבעה בקבינט. כן, שמעתם נכון. דרישה להליך דמוקרטי בסיסי, למימוש זכותו וחובתו כשר בממשלה להשפיע על החלטות הרות גורל, מתויגת כ"המרדה". האם אנו חיים בתיאטרון אבסורד? האם עצם העלאת דעה שונה, דרישה לשקיפות ולשיתוף בהכרעות, הפכה למעשה חתרני? היועמ"שית קובעת שהוא "טועה"? ייתכן. אך האם הטעות, לכאורה, מצדיקה האשמה כה חמורה שיש בה כדי לערער את יסודות המשטר הדמוקרטי? נראה שהגדרות "המרדה" ו"חתרנות" הפכו גמישות להפליא, משמשות ככלי ניגוח בידי אלו החוששים לאבד את אחיזתם בהגה. המרד האמיתי, אם תרצו, הוא הניסיון של גורמים שאינם נבחרי ציבור, ושל גורמי ממסד ותיקים, לכפות את דעתם על שר נבחר, ולהשתיק כל קול המאיים על הסטטוס קוו המקובל עליהם. זוהי משטרת מחשבות במסווה של "ממלכתיות".

ומי הם אותם גורמים המנסים לצייר את בן גביר כ"גורם מערער" ו"מסכן ביטחונית"? האם אלו לא אותם חוגים, אותן "קונספציות", שהובילו את מדינת ישראל פעם אחר פעם למחדלים ביטחוניים? הממסד הביטחוני, על כל הדרגות והכיבודים, נתפס לא פעם בקלקלתו, שבוי בתפיסות עולם מיושנות שהתרסקו אל קרקע המציאות. השר בן גביר אינו מהווה סיכון ביטחוני; הוא תמרור אזהרה בוהק, קול צלול הקורא להתעורר לפני שיהיה מאוחר מדי. הוא דורש דין וחשבון, הוא דורש שינוי גישה, והדרישות הללו מאיימות על מי שמעדיפים להמשיך ולשגות באותן אשליות. תג "הממריד" אינו אלא ניסיון נואש להסיט את האש מהאחראים האמיתיים למצב, מאלו שכשלו פעם אחר פעם בהבטחת ביטחונם של אזרחי ישראל.

המתקפה על השר בן גביר היא מתקפה על ציבור שלם, ציבור רחב שמואס בדיפלומטיה של חולשה ובסיסמאות ריקות. בן גביר אינו "קיצוני"; הוא משקף את השכל הישר של אזרחים רבים הדורשים ביטחון אישי, משילות אפקטיבית ותגובה נחרצת מול אויבינו. אלו היושבים במגדלי שן אקדמיים או ביטחוניים, מנותקים מרחשי ליבו של העם, הם הקיצוניים האמיתיים בניתוקם ובאטימותם. הם מכנים אותו "לא ממלכתי"? ובכן, אם "ממלכתיות" פירושה כניעה לתכתיבים כושלים, שתיקה רועמת מול סכנות, והעדפת נוחות אישית על פני האינטרס הלאומי – אז אכן, בן גביר אינו "ממלכתי" במובן המעוות הזה. הוא ממלכתי במובן העמוק והאמיתי של המילה: לוחם ללא חת למען עתידה וביטחונה של מדינת ישראל.

בואו נחזור לאותו "חטא" נורא: דרישה להצבעה בקבינט. מדוע ראש מל"ל וגורמים נוספים כה נחרדים מרעיון כה פשוט ובסיסי? מה יש להם להסתיר? האם הם חוששים שעמדתם לא תחזיק מים בדיון פתוח ושקוף? האם הם מעדיפים לקבל החלטות במחשכים, הרחק מעין הציבור ומביקורת עניינית? התעקשותו של בן גביר על הצבעה אינה מעשה חתרנות; זוהי קריאה לשותפות אמיתית, לאחריות קולקטיבית, ולתהליך קבלת החלטות דמוקרטי ותקין, במיוחד בנושאים קריטיים הנוגעים לחיי אדם ולביטחון המדינה. מי שמפחד מהצבעה, מפחד מהאמת ומהכרעת הרוב.

הצביעות זועקת לשמיים. היכן היו כל אותם מצקצקים ומאשימים כאשר דמויות פוליטיות אחרות, לעיתים מתוך הממשלה עצמה, התנגחו במדיניות הממשלה באופן חריף פי כמה, קראו תיגר על החלטות ואף פעלו בניגוד להן? האם גם הם זכו לתואר המפוקפק "ממרידים"? הזעם הסלקטיבי המופנה כלפי השר בן גביר מדיף ריח חריף של רדיפה פוליטית. נראה כי יש מי שאינו יכול לשאת את נוכחותו ואת השפעתו הגוברת, ולכן מנסה בכל דרך לפסול אותו ולהוציאו מחוץ למחנה הלגיטימי. זהו סטנדרט כפול ומכוער, שנועד לנטרל כוח פוליטי שאינו מיישר קו עם האג'נדה שלהם.

החטא הבלתי נסלח של בן גביר, בעיני הממסד, הוא שהוא מנפץ את הפרות הקדושות שלהם. הוא אינו משחק לפי הכללים הלא כתובים של המועדון הסגור, הוא מערער על אקסיומות שהתבררו כשגויות, והוא דורש שינוי תפיסה רדיקלי. הוא לא "אחד משלהם", ולכן דינו דה-לגיטימציה. הפחד האמיתי שלהם אינו מ"המרדה", אלא מהאפשרות שדרכו של בן גביר, דרך של עוצמה, נחישות ואמונה בצדקת הדרך, תנצח. תגית "הממריד" היא הנשק האחרון במאמץ לבלום את השינוי שהוא מייצג.

המאבק סביב השר בן גביר אינו מאבק אישי. זהו מאבק על דמותה ועתידה של מדינת ישראל. האם נמשיך בנתיב של חולשה, היסוס ופייסנות, או שנבחר בדרך של עוצמה, הרתעה וניצחון ברור? בן גביר מייצג את האפשרות השנייה, ולכן ההתקפות עליו כה ארסיות ונואשות. הוא אינו המחלה; הוא הרופא המנסה להגיש תרופה מרה אך הכרחית לחולה המסרב להכיר במצבו.

לסיכום, ההאשמה ב"המרדה" היא לא יותר ממסך עשן דקיק, המנסה להסתיר את הפאניקה של ממסד שמרגיש את הקרקע רועדת תחת רגליו. איתמר בן גביר הוא פטריוט ישראלי, אוהב עמו וארצו, המוכן להילחם למען ביטחונם גם במחיר של אי-פופולריות בקרב בעלי השררה. הציבור הרחב רואה את האמת, מבין את המניעים מאחורי מסע ההכפשות, ומסרב ליפול בפח. השאלה האמיתית אינה אם בן גביר "ממריד", אלא האם הממסד הישראלי יהיה מוכן סוף סוף להקשיב לאמיתות לא נוחות, לפני שיהיה מאוחר מדי. הניסיון להשתיק את קולו של בן גביר הוא הסכנה האמיתית לביטחון ישראל ולחוסנה הדמוקרטי. מי שתומך בבן גביר, תומך בישראל חזקה, בטוחה ונחושה.